א גמרא נאמר במשנה, כי בשעת הוידוי היה הפר עומד בין האולם והמזבח, ומתוך מה ששנינו להלן (מא, ב) כי שחיטת הפר היתה נעשית במקום הוידוי, ודאי ששטח זה נחשב כצפון, ומבררים: מאן שמעת ליה דאמר [ממי שמעת שהוא אומר] שהשטח בין האולם ולמזבח צפון הוא, וכשר לשחיטת קדשי קדשים שנאמר בהם: "על ירך המזבח צפונה" —

ר' אלעזר בר' שמעון היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: איזהו צפון — מקיר של מזבח שבצד צפוני ועד כותל העזרה, וכנגד כל המזבח כולו צפון אלו דברי ר' יוסי בר' יהודה. ור' אלעזר בר' שמעון מוסיף לומר כי אף השטח בצד צפון שהוא בין האולם ולמזבח נחשב כצפון. רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי הכהנים ואף מקום דריסת רגלי ישראל בצידם הצפוני, שאף אלה קרויים צפון לענין קרבנות. אבל מן החליפות ולפנים, כלומר: אותו חלק שעודף לצד זה, ששם היתה לישכה שבה היו מניחים את הסכינים, הכל מודים שהוא פסול לפי שאינו נראה מצד המזבח.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי משנתנו כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא ולא כשיטת רבי? ודוחים: אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת רבי היא, אלא, ורבי השתא [הרי, עכשיו] רק על דברי ר' יוסי בר' יהודה הוא מוסיף, ואילו על דברי ר' אלעזר בר' שמעון לא מוסיף?! ודברי ר' אלעזר בר' שמעון בכלל דברי רבי.

והשואל מיישב את דברי שאלתו: אנן הכי קא אמרינן [אנחנו כך אנו אומרים, כך היתה כוונת השאלה]: משנתנו אי [אם] כשיטת רבי היא, שלדעתו כל העזרה צפון היא נוקמיה בכולה עזרה [שנעמידנו בכל העזרה כולה] ולאו דווקא בין האולם ולמזבח! ודוחים: אלא מאי [מה] סבור אתה לומר כי משנתנו רק כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון היא, אולם אף לשיטתו אפשר לשאול: ונוקמיה [ושיעמידנו] את הפר בין מזבח ולכותל, שהרי הכל מודים בשטח זה שהוא נחשב כצפון!

אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] להסביר מפני מה מעמיד אותו במקום זה משום חולשא של הכהן גדול שלא יצטרך לטרוח הרבה ולהתרוצץ ביום הכיפורים, אם כן לשיטת רבי נמי [גם כן], משום חולשא דכהן גדול הוא עושה כן, אף כי היה מותר להעמיד את הפר גם בכל מקום אחר בעזרה.

ב שנינו במשנה כי ראשו של הפר היה לצד דרום ופניו למערב. ושואלים: היכי משכחת לה [איך אתה מוצא אותה] שיהיה ראשו בצד אחד ופניו לצד אחר? אמר רב: בעוקם את ראשו כלומר אמנם גופו עומד בין צפון לדרום, אולם פניו היו מופנים כלפי מערב. ושואלים: ונוקמיה להדיא [שיעמידנו במישרין] שיהיו אחוריו למזבח ופניו מערבה להיכל. אמר אביי: גזירה שמא ירביץ (יטיל) גללים בינתיים כנגד המזבח, ונמצא בזיון למזבח.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד סומך הכהן על הזבח? עומד היה הקרבן בצפון העזרה (בקדשי קדשים), ופניו למערב, והסומך עומד בצד מזרח לקרבן ופניו של הסומך היו מופנים למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות (קרניים) שלהזבח, ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח, ומתודה על חטאיו. אם היה זה קרבן חטאת הריהו מתוודה על עון שמביאים עליו קרבן חטאת (על שגגה במצוות לא תעשה) ועל האשם היה מתוודה על עון אשם (כגון גזילות ומעילות) ועל עולה (שלא נתפרש בתורה על איזה עוון היא באה) היה מתוודה על עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני שלא הפריש, אלו דברי ר' יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר: אין עולה באה אלא על ביטולה של מצות עשה, ועל לא תעשה שניתק לעשה כלומר: כל אותן מצוות לא תעשה שמיד לאחריהן באה מצות עשה הבאה לתקנן (כגון: עוון גניבה, שמיד לאחר שאסרתו התורה בלא תעשה הובאה מצוות עשה של השבת הגניבה), שאין לוקין עליו ואין נענשין עליו בידי אדם, אבל כדי שתהיה לו כפרה משמים צריך להביא קרבן עולה.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו] ומה הוא בסיס מחלוקתם? אמר ר' ירמיה: