תלמוד לומר: "וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העלה" (ויקרא ו, ה). ואמר רבא: מתוך שהיה הכתוב יכול לומר "וערך עליה" ומכך תבין כי כל דבר העתיד להקרב ביום זה יהא מונח עליה, ובכל זאת הוסיף לומר "העלה" — ללמד כי היא — העולה, תהא ראשונה להקרבה.

עוד נשנה בדברי אביי כי "ומנחה קודמת לחביתין" שהרי אמר הכתוב: "...להקריב אשה לה' עולה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו" (ויקרא כג, לז) וממה שנאמר עולה ומנחה למדים כי העולה (קרבן התמיד) קודמת למנחה, וכיון שהמנחה היא חלק מקרבן העולה, הרי שהיא קודמת למנחת חביתין שהיא קרבן מנחה לעצמה.

נאמר עוד בדברי אביי כי "וחביתין קודמין לנסכים". וטעם הדבר בגלל שום (שם) מנחה, שהרי אף החביתין סוג של מנחה היא, ומתוך שכבר הובהר כי על המנחה של קרבן התמיד להיות סמוכה לו, כאמור "עולה ומנחה", לכך יש אף להקדים כל מנחה שהיא ולסומכה לקרבן התמיד.

עוד נאמר בדברי אביי, כי "ונסכים קודמים למוספין". וזאת משום שנאמר בכתוב: "זבח ונסכים" — ללמד שעל הנסכים להיות סמוכים לזבח ולא יפסיק ביניהם קרבן אחר. עוד אמר אביי, כי "ומוספין קודמין לבזיכין". ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] להיפך: בזיכין קודמין למוספין! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, שנחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא במסכת פסחים (נח, א) מי מהן קודם.

אמר אביי: מסתברא כמאן דאמר [מסתבר כמי שאמר] מוספין קודמין לבזיכין, והטעם — לאו מי אמרת [האם לא אמרת] כי כפילות המילים "בבקר בבקר" באה להדגיש כי יש להקדים את הקרבת קרבן התמיד, הכא נמי [כאן גם כן] בבזיכים שנכפל הלשון: "ביום" "ביום" ("ביום השבת ביום השבת יערכנו", ויקרא כד, ח), אף זה להדגיש ולומר כי יש לאחר לעשות כן עד תוקפו ועיצומו של היום.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאמר] כי בזיכין קודמין למוספין? ומסבירים: גמר [למד] גזירה שוה "חקה" "חקה" מחביתין, שבבזיכים נאמרה חוקה ("חק עולם". ויקרא כד, ט) וכן בחביתין ("חק עולם". ויקרא ו, טו), וכשם חביתין קודמים למוספין, כך אף הבזיכים.

ומקשים: אי מהתם גמר [אם משם למד], אם כן ליגמרה כולה מילתא מהתם [שילמד את כל הדבר משם] ויקטירו את הבזיכין מיד לאחר החביתין, ומדוע מפסיקים ביניהם בנסכים? ומשיבים: להכי אהני [לכך הועיל] מה שנאמר בבזיכין "ביום" "ביום", כדי לאחר מעט את זמנם.

א לאחר שסיימו לבאר את דברי אביי בסדר עבודות היום, שבים אנו לפירושה של המשנה. שנינו כי קטורת של שחר היתה קריבה בין קבלה וזריקה של דם התמיד לבין הקרבת האיברים. ושואלים: מני [משנה זו כשיטת מי היא]? אי רבנן [אם כשיטת חכמים] היא, הרי לדעתם (לעיל יומא טו, א) קטורת בין דם לנרות מיבעי ליה [צריך היה לו לומר], אם כשיטת אבא שאול (שם) — הרי בין נרות לאיברים מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!

ומשיבים: לעולם יש לפרש כי משנתנו כשיטת רבנן [חכמים] היא, ובסידרא לא קא מיירי [ובסדר אינו עוסק], שאיננו משנה זו דנה בסדר העבודה בשלימותו איזו עבודה קודמת לחבירתה, ואינה אלא מציינת שבין דם לאברים של קרבן התמיד היו מקטירים את הקטורת, אבל לאמיתו של דבר היו עושים עוד עבודות נוספות, כגון הטבת הנרות.

ב נאמר במשנה כי קטורת של בין הערבים היתה קריבה בין איברים לנסכים. ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] נלמדים? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא [הכתוב]: "ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו תעשה אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כח, ח), ולמדנו מכך כי מה סדרה של מנחת הבקר, שקטורת קודמת לנסכים — אף כאן בערב קטורת קודמת לנסכים.

ומקשים: אי מה להלן בבוקר קטורת קודמת אף לאיברים, אף כאן בערב תהא הקטורת קודמת לאיברים! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] במקרא "כאיברי הבקר"? הלא רק "כמנחת הבקר" כתיב [נאמר], ללמד ולהדגיש שצריכה להיות כמנחת הבקר — ולא שתהיה כאיברי הבקר.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר: "ונסכו רביעת ההין לכבש האחד בקודש הסך נסך שכר לה'" (במדבר כח, ז) — ילמד אופן וסדר הקרבה של שחרית מאופן וסדר הקרבה של ערבית. שכשם שצריך נסכים לתמיד של בין הערבים, כך גם לתמיד של שחר.