האם דבר שנחשב כחציצה בשאר טבילות חוצץ אף בטבילה זו ופוסלה, או אינו חוצץ, כיון שאין טבילה זו אלא כתוספת לענין זכרון? אמר ליה [לו] רב יוסף: כל דין דתקון רבנן [שתיקנו חכמים] — כעין דאורייתא תקון [דברי תורה תיקנו] ולכן אף הלכה שאינה אלא מדברי סופרים יש לנהוג בה כבדברי תורה, ולכן יש להקפיד אף על חציצה בטבילה זו.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ביאה במקצת כאשר אדם איננו נכנס כולו, אלא רק במקצת גופו, האם שמה ביאה ונחשבת ככניסה לאותו מקום או לא? אמר ליה [לו]: בהונות של מצורע יוכיחו; שהרי המצורע מכניס רק את בהונותיו למקדש שהן ביאה במקצת בלבד, ותניא [ושנינו בברייתא]: מצורע טובל ועומד בשער ניקנור, משמע שצריך טבילה אפילו לביאה במקצת. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מהו שיעשה הטמא סכין ארוכה מאד וישחוט בה את הקרבן בעזרה, כשהוא עצמו עומד חוץ לעזרה? האם עצם העבודה מצריכה טבילה, או רק הכניסה לעזרה?

ומעירים: תיבעי [שאלה זו יכולה להישאל] לשיטת בן זומא, המחמיר בטבילה, תיבעי לרבנן דפליגי עליה [תישאל השאלה אף לשיטת החכמים החולקים עליו] על ר' יהודה, שאינם מצריכים טבילה לכל אדם. ומפרטים: תיבעי [שאלה זו תישאל] לשיטת בן זומא, כי עד כאן לא שמענו שמחייב בן זומא טבילה אלא בכניסה לגואי [לפנים] העזרה, אבל לבראי [לעמידה בחוץ] לא שמענו שהוא מחייב טבילה, או דילמא [שמא] אף במקרה כזה יש לחשוש שמא אתי לאימשוכי [יבוא להימשך] תוך כדי עבודתו ויכנס בלא משים פנימה.

וכן תיבעי לרבנן דפליגי עליה [תישאל השאלה לשיטת חכמים החולקים עליו] על ר' יהודה. כיצד? עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאין צורך בטבילה, דווקא באופן שהוא לא קא עביד [עושה] עבודה, אבל הכא דקא עביד [כאן שהרי הוא עושה] עבודה — לא התירו בלא טבילה. או דילמא [שמא] לא שנא [שונה], שאדם שאינו טמא אינו צריך לטבול שוב בכל מקרה. לשאלות אלו לא נמצאה תשובה והושארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א שנינו במשנה כי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל הכהן ומקדש בו ביום. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, וכולן היו בקדש בלשכת בית הפרוה, חוץ מטבילה ראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים, ובצד לשכתו של הכהן הגדול היתה. אמר אביי: שמע מיניה [למד ממנה] מהאמור בברייתא זו כי עין עיטם המעין שממנו היו המים באים למקדש גבוה מקרקע עזרה עשרים ושלש אמות. כיצד?

דתנן [שהרי שנינו במשנה] כל הפתחים שהיו שם במקדש גובהן עשרים אמה ורחבן עשר אמות, חוץ מפתחו של אולם שהיה כפול, שגובהו ארבעים ורחבו עשרים. ותניא [ושנינו בברייתא]: מה שנאמר: "ורחץ בשרו במים" (ויקרא טו, יג), וכן: "ורחץ במים את כל בשרו" (ויקרא טו, טז), כוונתו במים הידועים — במי מקוה, והדגשת הכתוב באומרו "כל בשרו" — לומר שצריך לטבול במים שכל גופו עולה (שוקע) בהן בבת אחת. וכמה הן מים אלה, מאי כמותם? — אמה על אמה ברום (בגובה) שלש אמות שאם טובל בהם יעלו המים ויכסו את כל קומתו, ושיערו חכמים שנפח מי מקוה הוא ארבעים סאה שהיא כמות המים שיכולה להכנס בתוך חלל כזה. וכיון שגובה השער עשרים אמה וגובה בית הטבילה שעליו לפחות שלוש אמות נוספות, כדין מקוה, נמצא כי בסך הכל היו המים צריכים לעלות לפחות עשרים ושלוש אמות מקרקע העזרה.