מצוה לשפשף את ניתזי מי הרגלים מעל רגליו כדי שלא ייראו. ומשום שבשפשוף זה מתלכלכות ידיו — צריך קידוש. ומעירים: מסייע ליה הדבר לר' אמי, שאמר ר' אמי: אסור לאדם שיצא בניצוצות של מי רגלים שעל גבי רגליו, מפני שנראה ככרות שפכה (שנפגם אבר המין שלו) וכיון שאנשים יודעים שמי שהוא כרות שפכה אין מי רגליו ניתזין למרחוק, וכשרואים אדם שיש עליו נתזים, סבורים שהוא כרות שפכה ואינו יכול להוליד, ובכך הריהו מוציא לעז על בניו בכך שיאמרו האנשים שהן ממזרים, לפי שאינם ממנו. ומשום כך מצוה לשפשף שלא לגרום לידי הוצאת לעז כזאת.

אגב הדברים האמורים בענין זה אמר רב פפא: צואה במקומה כלומר: בנקב פי טבעת אסור אדם זה לקרות קריאת שמע עד שיתנקה. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי [אם] מדובר שהיא נראית מבחוץ, אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שאסור לו לקרוא, שהרי צואה על בשרו מבחוץ. אי [אם] מדובר שהיא לא נראית והיא מבפנים, כיצד נוכל לומר שאסור לו לקרוא? והרי לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולא יתכן שיהיה אדם שגופו נקי בלי צואה כלל! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא באופן זה שכשהוא יושב הריהי נראית בחוץ, וכשעומד אינה נראית ובאופן כזה אסור הוא בקריאת שמע.

ושואלים: אם כך מאי שנא [במה שונה] הדבר מצואה שעל בשרו? דאיתמר [שכבר נאמר] שנחלקו חכמים במי שהיתה צואה על בשרו, או שהיו ידיו בלבד בבית הכסא; רב הונא אמר: מותר לו לקרות קריאת שמע שצואה זו אינה מעכבת, ורב חסדא אמר: אסור לקרות קריאת שמע. ודוחים: אין להשוות את הדברים זה לזה, כי צואה במקומה חמורה יותר שכן במקומה (בפי הטבעת) נפיש זוהמא [גדולה זוהמתה] שהרי טריה היא ומסריחה ביותר, שלא במקומה כבר התייבשה ולא נפיש זוהמא [ואין זוהמתה מרובה כל כך], ולכן יתכן שאין מקום למחלוקת באותו נושא.

ועוד באותם נושאים. נאמרה בברייתא תנו רבנן הלכה בסעודה: אדם יוצא להשתין מים בזמן הסעודה — נוטל ידו אחת שבה שפשף את הניצוצות ונכנס שוב לסעודה. יצא, דיבר עם חבירו והפליג (ושהה זמן רב בחוץ) נוטל שתי ידיו ונכנס שמן הסתם שכח בתוך כדי הדבור להזהר בנקיות הידים, והיסח הדעת טעון נטילת ידים שנית. וכשהוא נוטל ידיו לסעודה לא יטול מבחוץ ויכנס, מפני החשד שיחשדוהו שאר האורחים שמא לא נטל ידיו. אלא כך עושה: נכנס ויושב במקומו ונוטל שתי ידיו, ומחזיר הטפיח (כד המים) על פני האורחין ושואל מי מהם זקוק למים, כדי שיוודע לכולם שנטל ידיו, ולא יחשדוהו.

אמר רב חסדא: לא אמרן דבר זה שעליו ליטול ידיו בפומבי אלא כשהוא נכנס ואינו מתכווין אלא לשתות בלבד, אבל אם נכנס ועדיין בכוונתו לאכול — אף נוטל מבחוץ ונכנס, ומדוע? — דמידע ידיע דאנינא דעתיה [שידוע הדבר שאנינה דעתו, שהוא מפונק] ובודאי לא יבוא לקחת בידיו מאכלים כשידיו מלוכלכות ממי רגלים וכיוצא בהם. אמר רב נחמן בר יצחק: ואנא [ואני, ושכמותי] אפילו אני נכנס לשתות נמי [גם כן] איני צריך ליטול ידי בפומבי, כי מידע ידעי דאנינא דעתאי [ידוע שאנינה דעתי, שאני מפונק] ובודאי נטלתי ידים קודם שנכנסתי לאכול.

א משנה אין אדם נכנס לעזרה לעבודה בקודש אפילו אם היה טהור ודאי עד שיטבול טבילה מיוחדת. ואילו ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קדושין (רחיצות ידים ורגלים) טובל היה הכהן הגדול ומקדש בו ביום, וכולן כל הטבילות והקדושין הללו היו בקדש, מעל גג לשכת בית הפרוה. חוץ מזו טבילה ראשונה בלבד שאינה שייכת דווקא לטבילות של יום הכיפורים, ולכן יכולה להיעשות אף בחוץ. פרסו סדין של בוץ (פשתן) בינו ובין העם משום צניעות ואז היה טובל ומקדש.

ב גמרא שאלו את בן זומא: טבילה זו שטובל בכל יום כל הנכנס לעבודה, למה? אמר להם: ומה המשנה מקודש לקודש כהן גדול ביום הכיפורים, המשנה מעבודת קודש אחת לעבודת קודש אחרת, והוא נכנס ממקום שענוש כרת אם נכנס בו בטומאה, כלומר, מן העזרה למקום שענוש כרת, כגון האולם או קודש הקדשים, ובכל זאת כיון שמשנה מעבודה לעבודה — טעון טבילה. המשנה מחול לקודש, וממקום שאין ענוש כרת למקום שענוש כרת — אינו דין שטעון טבילה? ומשום כך תיקנו טבילה זו שהיא טבילה לקדושה, ולא להטהר מטומאה.

ר' יהודה אומר: סרך טבילה היא זו, שאין בה מצוה מצד עצמה, אלא היא כתוספת לענין טבילה כדי שיזכור טומאה ישנה שבידו ויפרוש שאגב טבילה יזכר, שמא הוא טמא טומאת מת או טומאה אחרת שהיא טומאת שבעה, ולא יבוא לעבוד בטומאה.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, חלוקים] בן זומא ור' יהודה, שהם נותנים שני הסברים שונים לטבילה זו?