והרי הקרבת אברים ופדרים שפסולה בזר, אף שיש אחריה עבודה! ומשיבים: אין מכך ראיה, כיון שהקטרת איברים ופדרים סוף עבודה דיממא [של היום] היא. ומקשים: והרי תרומת הדשן, שיש לאחריה הוצאת הדשן ופסולה בזר! ודוחים: תרומת הדשן חשובה, לפי שתחילת עבודה דיממא היא, שהרי אמר ר' יוחנן: מי שקדש ידיו לתרומת הדשן, למחר כשעלה השחר אינו צריך לקדש שנית שהרי כבר קדש ידיו מתחלת עבודה. כיון שנדחו הפירכות על קושיית ר' זירא, שואלים: אלא קשיא [קשה] על דברי ר' יוחנן!

אלא יש לומר שלא נמסרו דברי ר' יוחנן כראוי ואי אתמר הכי אתמר [אם נאמר כך נאמר]; אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: זר שסידר שני גזירי עצים — חייב, הואיל ועבודה תמה היא כלומר עבודה גמורה ושלימה היא, שאין לאחריה סידור נוסף של המערכה.

מתקיף לה [מקשה עליה] רבא: אלא מעתה תבעי [תצטרך] פייס אף עבודה זו! ותוהים על דברי רבא: וכי לא בעיא [אינה צריכה] פייס? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מי שזכה בתרומת הדשן — יזכה אף בסידור שני גזירי עצים, הרי שיש פייס אף לסידור שני גזירי העצים!

ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר] כך היתה קושייתו של רבא: אם עבודה חשובה היא, אם כן יפייסו לה בפני עצמה! ומתרצים: כדאמרינן [כמו שאמרנו] בתחילת הפרק, שמתחילה לא היה פייס כלל לעבודות אלה משום שהן עבודות לילה (מהרשש"ן).

על פי דברי רבא שואלים: למימרא [האם לומר] שכל עבודה שהיא עבודה תמה וזר חייב עליה מיתה — בעיא [צריכה] פייס, ואם אין זר חייב עליה מיתה — לא בעיא [צריכה] פייס? והרי שחיטה, המותרת בזר וצריכה פייס! ומשיבים: שאני [שונה] השחיטה בכך שתחילת עבודה דיממא [של יום] היא ולכן היא חשובה.

ושואלים עוד: למימרא [האם לומר] שעבודה תמה בעיא [צריכה] פייס, ואילו עבודה שיש אחריה עבודה — לא בעיא [צריכה] פייס? והרי הקטרת אברים ופדרים שיש אחריה עבודה וצריכה פייס! ומשיבים: אין מכאן קושיה, כי הקטרת איברים ופדרים סוף עבודה דיממא [של היום] היא ולכן חשובה היא. ומקשים: הרי תרומת הדשן שיש אחריה עבודה, וצריכה פייס? ומשיבים: אכן לא תיקנו בה פייס אלא משום מעשה שהיה, שהסתכנו בה הכהנים ולכן תיקנו לה פייס מיוחד.

אמר מר זוטרא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שסידור שני גזירי העצים עבודה תמה היא, אלא שהיא עבודת לילה, שכן שנינו: אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה. ואילו "זמן סידור גזירי עצים" לא קתני [שנה], משמע שאין זמן עבודה זו ביום.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי הך דלית לה תקנתא [זו, השחיטה, שאין לה תקנה] אם יעשוה שלא בזמנה קתני [שנה], הך דאית לה תקנתא [זו שיש לה תקנה] על ידי שיסדרנה מחדש — לא קתני [שנה], אבל יתכן שאף היא נחשבת כעבודת יום, אלא שאינה עבודה תמה.

א משנה בהמשך סדר היום, אמר להם הממונה לכהנים: צאו ועמדו על הגג או על החומה וראו אם הגיע זמן השחיטה, כלומר: אם כבר האיר היום. כי שחיטה פסולה בלילה. אם הגיע כבר הזמן, הרואה אומר: "ברקאי" — הבריק האור. מתיא בן שמואל אומר: בלשון אחרת שהוא שואל את הרואהו: "האיר פני כל המזרח עד שנראה האור אף בחברון"? והוא הרואה אומר: "הן"! ולמה הוצרכו לכך לעלות ולבדוק אם האיר היום, שהוא לכאורה דבר הנראה לעין בכל מקום. משום שפעם אחת אירע שעלה מאור הלבנה, ודימו לחשוב שהאיר המזרח בזריחת השמש, ושחטו את התמיד לפני זמנו, ומשהבינו כי נשחט בלילה הוציאוהו לבית השריפה, שהרי נפסל בשחיטה שלא בזמנו. וכדי להמנע מטעות כגון זו תיקנו שלעולם יהיו בודקים היטב אם אכן זרחה השמש.

לאחר שהיו מודיעים על תחילת היום, הורידו את הכהן הגדול לבית הטבילה. ומעירים: זה הכלל היה במקדש: כל המיסך את רגליו לצרכים גדולים — טעון טבילה לאחר מכן, וכל המטיל מים — טעון קידוש (רחיצת) ידים ורגלים לאחר מכן.