למאי אתא [למה בא] ללמדנו? ומסבירים לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: כיצד היה עושה — נותן את הפדר על בית השחיטה, על הצואר החתוך, ומעלהו כך, וזהו דרך כבוד של מעלה שלא יראה בית השחיטה מגולה ודמו שותת.

א משנה הפייס השלישי היו מכריזים: חדשים לקטרת שלא הקריבו קטורת מימיהם באו והפיסו. והפייס הרביעי: חדשים שלא עשו עבודה זו עם ישנים שעשוה כבר — מי מעלה אברים מן הכבש, ששם הניחוהו הכהנים שזכו בהבאתו למזבח.

ב גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: מעולם לא שנה אדם בה בעבודת הקטורת, שתמיד נמצא כהן חדש לעבודה זו. ושואלים: מאי טעמא היו מקפידים שלא ישנה בה אדם? אמר ר' חנינא: מפני שמעשרת מפני שסגולתה להביא עושר, ולכך רצו שכל כהן יזכה בכך.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: מאי טעמא [מה טעם הדבר], מניין יודע אתה כי יש בקטורת סגולה לעשירות? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב [שנאמר]: "ישימו קטרה באפך וכליל על מזבחך" (דברים לג, י) וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה" (דברים לג, יא), אי הכי [אם כך] עולה נמי [גם כן] תהיה סגולה לעושר, הכתיב [הרי נאמר] בה: "וכליל על מזבחך"!

אמר ליה [לו] אביי: אף על פי כן, הא שכיחא [זו הקרבת עולה מצויה] שהרי יש הרבה עולות חובה ונדבה והא לא שכיחא [וזו אינה מצויה] ומסתבר לומר שמתנת העושר אינה ניתנת לכולם, אלא מעט מעט ליחידים.

אגב הזכרת פסוקים אלה אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי [אין אתה מוצא תלמיד חכם המורה הלכה] אלא אחד דאתי [שהוא בא] או משבט לוי או משבט יששכר, וראיה לדבר — שבט לוי, דכתיב שנאמר בו: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (דברים לג, י). ושבט יששכר, דכתב שנאמר בו: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל" (דברי הימים א' יב, לג). ושואלים: ואימא [ואמור] כי משבט יהודה נמי [גם כן], דכתיב [שהרי נאמר]: "יהודה מחקקי" (תהלים ס, ט)! ומשיבים: אכן, לתורה זוכים גם בני יהודה, ורבא לענין אסוקי שמעתא אליבא דהילכתא קאמינא [העלאת שמועה, העיון, על פי הלכה אומר אני], כי אף שישנם תלמידי חכמים מופלגים גם בשבטים אחרים, אבל אלה הזוכים להגיע מתוך המשא והמתן למסקנות הלכתיות אינם באים אלא משני שבטים אלו.

ג אמר ר' יוחנן: אין מפייסין על שחיטת והקרבת תמיד של בין הערבים לחוד, אלא כהן שזכה בו באחת מן העבודות הנעשות בקרבן התמיד של שחרית זוכה בו בעבודה זו גם בתמיד של ערבית, ופייס זה לשתי העבודות כאחת. מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: כשם שמפייסין שחרית כך מפייסין בין הערבים, הרי ששני פייסות נפרדים היו! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא — הרי זה בקטרת בלבד, שבעשייתה היה עסוק בכל פעם כהן אחר, כאמור.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית משמע ששתי פייסות הן לקרבן התמיד, שהרי נאמר הדבר בלשון זכר, ("לו"), ומכוון בודאי לקרבן התמיד! ומשיבים: אימא [אמור] לא בלשון "לו", אלא "לה", כלומר: כדרך שעושים לקטורת של שחר כך עושים לקטורת של בין הערבים.

ומקשים עוד: והתניא [והרי שנינו בברייתא] במפורש: כשם שמפייסין לו שחרית כך מפייסין לו ערבית, וכשם שמפייסין לה שחרית כך מפייסין לה ערבית הרי ששנינו שני פייסות גם לענין התמיד וגם לענין קטורת!

אמר רב שמואל בר רב יצחק: אין מכאן סתירה, כי הכא [כאן] בברייתא אחרונה זו ביום השבת עסקינן [אנו עוסקים], הואיל ומשמרות מתחדשות שהמשמר החדש מתחיל את עבודתו ביום השבת, ועבודת שחרית נעשית במשמר היוצא ושל בין הערבים במשמר הנכנס, ואנשי המשמר החדש צריכים פייסות חדשים.

ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא [ולמה שעלה בדעתנו מתחילה] לפי הקושיה, שיש בכל יום פייס מיוחד לתמיד של בין הערבים, אם כן נפישי להו [רבו להם] הפייסות יותר מארבעה, שהרי יש לעשות פייסות נוספים בערבית! ומשיבים: מייתי כולהו מצפרא אתו [לבוא, כולם כבר מהבוקר באים] דזכי ביה [הזוכה בו בהקרבת התמיד] של שחרית — זכי [זוכה], דזכי [והזוכה בהקרבת תמיד של ערבית [בין הערבים] — זכי [זוכה] שהיו עושים בשעות הפייס גם פייסות מיוחדים לעבודות הערב, ואם כן אין משם כל הוכחה.

ד הפייס הרביעי היה חדשים עם ישנים להעלות איברים מן הכבש למזבח. ומעירים: מתניתין [משנתנו זו] שלא כשיטת ר' אליעזר בן יעקב היא. דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת תמיד: ר' אליעזר בן יעקב אומר: הכהן המעלה איברים לכבש הוא המעלה אותן מן הכבש למזבח, שלא כפי הנראה ממשנתנו, שדבר זה היה נעשה על ידי כהן אחר על פי הגורל.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? מר [חכם זה], התנא שלנו, סבר לפי הכתוב: "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) ומשום הדרת מלך ראוי שיהיו עסוקים בעבודתו כהנים מרובים, מהם המעלים את אברי הקרבן לכבש, ומהם המעלים אותם למזבח. ומר [וחכם זה] ר' אליעזר בן יעקב, סבר: מקום שכינה לאו אורח ארעא [אינו דרך ארץ] להרבות באנשים המתעסקים במלאכתו, דבר המורה על שטורח הוא להם.

אמר רבא: לא ר' אליעזר בן יעקב אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת ר' יהודה בפייסות שאמר שאין פייס מיוחד למחתה, ולא ר' יהודה אית ליה [יש לו, מקבל] את שיטת ר' אליעזר בן יעקב האומר כי כן היו עושים פייס מיוחד למחתה. שאם כן אתה אומר, הרי בצרו להו [חסרים להם] פייסות, שהרי לפי זה אין ארבע פייסות אלא רק שלושה. אלא צריך לומר שלדעת ר' אליעזר היה פייס מיוחד למחתה ופייס מיוחד לקטורת, ולדעת ר' יהודה, היה פייס להעלאת איברים.

ואי משכחת [ואם תמצא] תנא דתני [ששונה] חמש פייסות בסדר היום במקדש