לרבות את השחקים בגדים שחוקים במקצת, שכשרים לעבודה כל עוד אינם קרועים.

ועוד לענין מחלוקת זו: בשימוש בבגדי כהן גדול נאמר: "ובא אהרן אל אהל מועד ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם" (ויקרא טז, כג), פסוק זה מלמד שבגדי הכהן הגדול טעונין גניזה שאין להשתמש בהם שוב. ר' דוסא אומר (כשיטתו): אף ששוב אינם ראויים לכהן גדול, מכל מקום עדיין ראוין הן לכהן הדיוט, ומה תלמוד לומר: "והניחם שם", שלכאורה משמע מכאן שאינם משמשים עוד — שלא ישתמש בהן הכהן הגדול עצמו ביום הכפורים אחר לעבודה בקודש הקדשים. עתה חוזרים לענייננו בדבר בגדי כהונה בהוצאת הדשן.

מאי לאו [האם לא] בהא קמיפלגי [בענין זה חלוקים] ר' יהודה ור' דוסא, דמר [שחכם זה], ר' יהודה, שלדעתו פרט לכתונת ומכנסים שנאמרו בפסוק במפורש, צריך הכהן ללבוש גם מצנפת ואבנט, סבר: כי עבודה היא ולכן צריכה ארבעה בגדים ולשם כך צריך הוא את הייתור של "ילבש" ומר [וחכם זה] ר' דוסא, שלדעתו אינו צריך ללבוש מצנפת ואבנט, סבר: כי לאו עבודה היא ודיה בשנים המפורשים, ו"ילבש" מלמדנו הלכה אחרת.

את ההנחה הזו דוחים: אפשר לומר לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] עבודה גמורה היא, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה נחלקו]: מר [חכם זה], ר' יהודה, סבר: כי צריכא קרא לרבויי [צריכה פסוק מיוחד לרבות] מצנפת ואבנט, ומר [וחכם זה] ר' דוסא, סבר: לא צריכא קרא לרבויי [אינה זקוקה לפסוק מיוחד כדי לרבות] והדבר מובן מאליו, שאין עבודה נעשית אלא בכל בגדי כהונה ואין צורך בהדגשה מיוחדת.

א בעי ר' אבין: תרומת הדשן שיעורה בכמה? מהו השיעור שיש להרים מן הדשן כדי לצאת ידי מצוות הרמה? האם מתרומת מעשר ילפינן לה [לומדים אנו אותה] ולכך יש להרים כמותה אחד ממאה, או מתרומת מלקוח השבי ששבו במדין (במדבר ל״א:כ״ו) ילפינן לה [לומדים אנו אותה] שהיא אחד מחמש מאות? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר, דתני [ששנה] ר' חייא: נאמר כאן: "והרים את הדשן" (ויקרא ו, ג) ונאמר להלן במנחה: "והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה" (ויקרא ו, ח) מה להלן מרים בקומצו — אף כאן מרים בקומצו. ששיעור הרמה הינו קבוע ואינו ניטל כאחוז מסויים מכמות הדשן שעל גבי המזבח.

באמר רב: אף שכל עבודות הקודש שהיו במקדש, אסור לזר (מי שאינו כהן) לעשות אותן, מכל מקום רק ארבע עבודות מהן, זר שעשה אותן חייב עליהן מיתה בידי שמים. ואלו הן: זריקה של הדם, והקטרה של קטורת ואיברים וניסוך המים בחג הסוכות וניסוך היין על המזבח. ולוי אמר: אף תרומת הדשן. וכן תנא [שנה] לוי במתניתיה [בקובץ המשניות שלו]: אף תרומת הדשן.

ומסבירים: מאי טעמא [מה טעמו] של רב — שנאמר: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהנתכם והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז) וכך הוא למד: "עבודת מתנה" — עבודה שיש בה נתינה ולא עבודת סילוק, ולכן תרומת הדשן אינה בכלל. "ועבדתם" נדרש כמו עבד-תם עבודה תמה גמורה ומשלימה כמו זריקה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה אחרת כמו שחיטה וקבלת הדם והולכתו.

ולוי סבור — כי רבי רחמנא [ריבתה התורה] ממה שנאמר: "לכל דבר המזבח", ללמד שכל עבודה שעושים על המזבח חשובה היא, ואסורה איסור מיתה לזר, ובכלל זה גם תרומת הדשן. ושואלים: ורב מה לומד הוא מ"לכל דבר המזבח"? ומשיבים: כי לדעתו ההוא [אותו] ביטוי בא לאתויי [להביא] שבע הזאות שבפנים שמזה הכהן מפר העלם דבר של ציבור ומפר כהן המשיח ומפר יום הכיפורים על פרוכת קודש הקדשים, ושבע הזאות שבמצורע שיהא הזר חייב עליהן אף שאינן על המזבח.

ושואלים: ולוי מהיכן למד הוא הלכות אלה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, למד] מריבוי הכתוב שהרי נאמר: "דבר המזבח "ומלשון הריבוי "וכל דבר" למד הוא גם את אלה. ושואלים: ורב מה לומד הוא מכאן? ומשיבים: כי הוא את הריבוי "דבר" "וכל דבר" לא דריש [אינו דורש] ואינו מוצא שיש ללמוד משינוי זה לימוד מיוחד.

ומקשים על לוי: ואימא [ואמור] שכך יש ללמוד את הכתוב: "לכל דבר המזבח" — הרי זה כלל, "עבודת מתנה" — הרי הוא פרט, אם כן לפנינו כלל ופרט. ולפי כללי מדרש ההלכה אין בכלל אלא מה שבפרט, ויש ללמוד מכאן: עבודת מתנה — אין [כן], עבודת סילוק — לא, וקשה אם כן לדעת לוי! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: