אף "ברכו", שמותר במקרה זה לומר גם "ברכו" ומכל מקום "נברך" עדיף, וראיה לדבר ממה שאמר רב אדא בר אהבה, שכך אמרי בי [אמרו חכמי בית המדרש] של רב, תנינא [שנינו]: ששה שאכלו יחד נחלקין לשתי קבוצות בברכה, משום שכל קבוצה יכולה לזמן לעצמה, עד עשרה, שעשרה מזמנים בהזכרת השם, ואסור להם להתחלק ולבטל זימון זה.

ומעתה נדון בדבר, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שלומר "נברך" עדיף — משום הכי [כך] שישה אנשים שאכלו כאחת הריהם נחלקין, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלומר "ברכו" עדיף — אמאי [מדוע] נחלקין, והרי אי אפשר לומר אז "ברכו"! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שלומר "נברך", שבכך אין המזמן מוציא את עצמו מן הכלל, עדיף. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

א ובענין זה, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בתוספתא: בין שאמר "ברכו" בין שאמר "נברך" — אין תופסין אותו על כך, כלומר, אין מקפידים בכך. ורק הנקדנין, כלומר, אנשים המדקדקים בדברים קטנים, תופסין אותו על כך. ובכלל אמרו כי מסגנון ברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו [לא]. כיצד? דוגמא לכך רבי אומר, שאם אמר בזימון "ובטובו" ("ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו") — הרי זה תלמיד חכם, ואם אמר "ומטובו" — הרי זה בור, שמביטוי זה נשמע שרק מקצת מטובו של ה' ניתן לו והריהו ככופר בחסד ה'.

על כך אמר ליה [לו] אביי לרב דימי בשאלה: והכתיב [והרי נאמר] בברכה נוסח מעין זה, שכך אמר אמר דוד המלך בתפילתו: "ועתה הואל וברך את בית עבדך להיות לעולם לפניך כי אתה ה' אלהים דברת ומברכתך יברך את בית עבדך לעולם" (שמואל ב ז, כט), והרי גם דוד אומר "מברכתך"! ומשיבים: בשאלה שאני [שונה] הדבר, שאין זה נאה שיתבע אדם את כל שפע הברכה. על כך שואלים: בשאלה נמי [גם כן] מצאנו מילוי כל שפע הברכה, שכן הכתיב [הרי נאמר]: "הרחב פיך ואמלאהו"! (תהלים פא, יא), ואם כן ככל שאדם מבקש יותר — ינתן לו יותר. ומשיבים: הפסוק ההוא, בדברי תורה כתיב [נאמר], שבדברי תורה מותר לו לאדם לבקש ביותר.

ועוד בנוסח הזימון, תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: האומר בזימון "בטובו חיינו" — הרי זה תלמיד חכם, ואילו האומר "בטובו חיים" — הרי זה בור, משום שהוא מוציא עצמו מן הכלל. נהרבלאי [חכמי העיר נהרבלא] מתני איפכא [שונים להיפך], שלדעתם "בטובו חיים" עדיף, מפני שהוא נוסח כללי יותר, בעוד ש"חיינו" הוא מצומצם ואישי. אך מסכמים: ולית הילכתא [ואין הלכה] כנהרבלאי.

מעין זה אמר ר' יוחנן: האומר בנוסח הזימון "נברך שאכלנו משלו" — הרי זה תלמיד חכם, ואילו זה האומר "למי שאכלנו משלו" — הרי זה בור, שנראה כאילו הוא מברך את בעל הסעודה.

על כך אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: והא אמרינן [והרי אנו אומרים] "למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלה", והרי שמשתמשים בנוסח הברכה בביטוי "למי". אמר ליה [לו]: התם מוכחא מילתא [שם מוכח הדבר] שהכוונה לקדוש ברוך הוא, שהרי מאן עביד ניסי [מי עושה נסים] — קודשא בריך הוא [הקדוש ברוך הוא], אך לגבי המזון אין זה ברור שכוונת הדברים לקדוש ברוך הוא, ויכולים הם להיראות כהודאה לבעל הבית.

ועוד בנוסח הזימון, אמר ר' יוחנן: האומר בנוסח הזימון "ברוך שאכלנו משלו" — הרי זה תלמיד חכם. ואם אמר "על המזון שאכלנו" — הרי זה בור, שנראה שהוא מברך את בעל הבית על המזון, שאם לה' הוא מברך משום מה יזכיר רק מזון? (תוספות).

על כך אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא בשלשה, דליכא [שאין] בזימון הזכרת שם שמים, אבל בעשרה, דאיכא [שיש] בנוסח הזימון הזכרת שם שמים — מוכחא מילתא [מוכח הדבר] למי הוא מתכוון, כדתנן [כמו ששנינו במשנתנו]: כענין שהוא מברך, כך עונין אחריו: "ברוך ה' אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו".

ב שנינו במשנה בנוסח הזימון: אחד עשרה אוכלים, ואחד עשרה רבוא מזמנים באותו נוסח. על כך מקשים: הא גופא קשיא [היא עצמה קשה], שהרי מצד אחד אמרת כי אחד עשרה ואחד עשרה רבוא, אלמא כי הדדי נינהו [מכאן שאותו דבר הם] ותמיד מברכים אותה ברכה והדר קתני [וחזר ושנה] במאה אומר, באלף אומר, ברבוא אומר, הרי שבכל זאת יש שינוי בין מספרים שונים!

אמר רב יוסף: לא קשיא [אין זה קשה] , כי שני דברים אלה הם שתי שיטות, הא [זו] שיטת ר' יוסי הגלילי, הא [זו] שיטת ר' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הם מברכין, שנאמר: "במקהלות ברכו אלהים". עוד שנינו במשנה שאמר ר' עקיבא: מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובים ואחד מועטים אומר "ברכו את ה'". ואף בברכת המזון אין משנים את הנוסח לפי מספר המברכים.

על כך שואלים: ור' עקיבא האי קרא [פסוק זה] שהביא ר' יוסי הגלילי כראיה לשיטתו מאי עביד ליה [מה הוא עושה בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך אותו לענין זה ששנוי בברייתא], שהיה ר' מאיר אומר: מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים — שנאמר בפרק תהלים המתאר את יציאת מצרים: "במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל", ובכלל "מקהלות" גם העוברים. וחוזרים ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוסי הגלילי] מנין דורש הוא ענין זה של שירת העוברים? ומשיבים: מ"מקור" נפקא [יוצאת] דרשה זו, ש"מקור ישראל" הוא רמז לרחם.

אמר רבא: הלכה כר' עקיבא. ומסופר כי רבינא ורב חמא בר בוזי אקלעו לבי ריש גלותא [נקלעו, נזדמנו לבית ראש הגולה] לסעודה. בסוף הסעודה קם [עמד] רב חמא וקא מהדר אבי [והיה מחזר אחר בית, אגודה, של] מאה סועדים, על מנת שיוכל לעשות את הזימון המיוחד למאה. אמר ליה [לו] רבינא: לא צריכת [צריך אתה] לכך, שהרי הכי [כך] אמר רבא: הלכה כר' עקיבא שאין נוסח הזימון משתנה לפי מספר המסובים, כשהם יותר מעשרה.

ג ועוד מענין סעודה בבית ראש הגולה והנהגתו של רבא בסעודה, אמר רבא: כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא, מברכינן [כאשר היינו אוכלים לחם בבית ראש הגולה, היינו מברכים] שלשה שלשה. ושואלים: וליברכו [ושיברכו] עשרה עשרה! ומשיבים: שמע ריש גלותא, ואיקפד [ישמע ראש הגולה, ויקפיד], שיראה שחבורת חכמים יושבת ומברכת לעצמה לפני שסיים הוא סעודתו. ושואלים: וניפקו בברכתא דריש גלותא [ויצאו בברכתו של ראש הגולה]! ומשיבים: איידי דאוושו כולי עלמא, לא שמעי [משום שרועשים הכל, אין שומעים] ואי אפשר לצאת ידי חובה בזימון זה.

אמר רבה תוספאה: הני תלתא דכרכי רפתא בהדי הדדי, וקדים חד מינייהו ובריך לדעתיה [אלו שלושה אנשים האוכלים פת ביחד, וקדם אחד מהם וברך ברכת המזון לדעתו, לעצמו] — אינון נפקין [הם יוצאים] ידי חובתם בזמון דידיה [שלו] אם זימנו לאחר מכן וצירפו אותו שאכל וברך לזימון שלהם, ואולם איהו [הוא] לא נפיק [יוצא] ידי חובתו בזמון דידהו [שלהם], וטעמו של דבר — לפי שאין זמון למפרע, שלאחר הברכה שוב אין הזימון מועיל.

ד במשנה הובא שר' עקיבא אומר שאומרים בבית הכנסת "ברכו את ה'", ואילו ר' ישמעאל אומר שיש לומר בבית הכנסת "ברכו את ה' המבורך", ומסופר: רפרם בר פפא אקלע לבי כנישתא [נקלע, הזדמן, לבית הכנסת] של הישוב אבי גיבר, קם קרא בספרא [עמד לקרוא בספר התורה] ואמר בברכתו "ברכו את ה'", ואשתיק [והשתתק], ולא אמר גם "המבורך". אוושו כולי עלמא [רעשו כל הציבור]: "ברכו את ה' המבורך"! כי רפרם בר פפא נהג על פי הכלל שהלכה כר' עקיבא, והם לא היו רגילים בכך. אמר לו רבא: פתיא אוכמא [סיר שחור], והוא כינוי חיבה לחבר ותיק, תלמיד חכם המתייגע על התורה ועל העבודה, בהדי פלוגתא [אצל מחלוקת] שנחלקו בה תנאים, למה לך להתערב? שאף כי נחלקו בדבר זה ר' עקיבא ור' ישמעאל, הרי שניהם מסכימים לנוסחת ר' ישמעאל הכוללת יותר. ועוד, הא נהוג עלמא [הרי נוהג העולם] כר' ישמעאל.

ה משנה שלשה אנשים שאכלו כאחת (ביחד) — אינן רשאין ליחלק שיברכו ברכת המזון בנפרד, אלא יזמנו כאחד. וכן הוא הדין בארבעה שאכלו ביחד, וכן בחמשה אוכלים. ואולם אם היו ששה שאכלו ביחד — נחלקין, וכל שלושה אוכלים יזמנו לעצמם. וכן הוא הדין בשבעה ובשמונה ובתשעה אוכלים, עד עשרה. ועשרה — אין נחלקין, עד עשרים. שכך הוא הכלל: חבורה שאכלה כאחת אינה רשאית להתחלק אלא אם כן יוכלו החבורות הנשארות לברך כדרך שהיו מברכים קודם.

ועוד הלכה, בענין צירופן של שתי חבורות: שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו — הרי אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו [לא] — אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן.

ולענין ברכת היין, אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים, אלו דברי ר' אליעזר. כי יין חי שלא מזגו בו מים, חריף מדי ואינו ראוי לברכה. ואילו חכמים אומרים: מאחר שיין זה אפשר לשתותו, אף מברכין עליו.

ו גמרא שנינו בתחילת המשנה כי שלושה שאכלו כאחת אינם רשאים ליחלק, ושואלים: מאי קא משמע לן? תנינא חדא זימנא [מה השמיע לנו במשנה זו? הרי כבר שנינו פעם אחת] כי שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן,

ומשיבים כי בכל זאת יש חידוש במשנתנו, והא קא משמע לן, כי הא [דבר זה השמיעה לנו המשנה, כמו הלכה זו] שאמר ר' אבא שכך אמר שמואל: שלשה שישבו לאכול כאחת, ואף על פי שעדין לא אכלו — אינן רשאין אחר כך ליחלק לשתי קבוצות.

נאמרה עוד לישנא אחרינא [לשון גירסה אחרת] של הדברים הללו: אמר ר' אבא אמר שמואל, הכי קתני [כך שנינו]: שלשה שישבו לאכול כאחת, אף על פי שכל אחד ואחד אוכל מככרו שלו ואינם משותפים בסעודתם, בכל זאת נחשבים הם לחבורה אחת לענין זימון, ולכן אינן רשאין ליחלק. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר שדברים אלו שבמשנתנו באו ללמד כי הא [כמו הלכה זו] של רב הונא, שכן אמר רב הונא: שלשה אנשים שבאו משלש חבורות, וישבו לאכול יחד, נעשו אף הם חבורה ואינן רשאין ליחלק.

על הלכה זו אמר רב חסדא: ודין זה הוא נוהג רק כשבאו כל אחד מן האנשים הללו משלש חבורות של שלשה בני אדם, שכל אחת מחבורות אלה היתה חייבת כשלעצמה בזימון, שאז לא פקעה חובת הזימון מהם.

הגבלה נוספת של הדברים אמר רבא: