בראשונה היה נהוג כי כל מי מן הכהנים שהיה רוצה לתרום את המזבח (להסיר ממנו את הדשן) — תורם. ובזמן שהרוצים בכך הן מרובין קובעים את הזכאי על ידי תחרות: רצין ועולים בכבש העולה למזבח, כל הממהר לרוץ וקודם את חבירו להכנס בתוך ארבע אמות הסמוכות לראש המזבח — זכה והוא התורם. ואם היו שניהן שוין — לא זכה בכך אף אחד משניהם, אלא היה הממונה אומר להן לכל הכהנים: הצביעו (הוציאו אצבעות) והיה מפיל גורל ביניהם, וכאשר יבואר.

ומה הן מוציאין בשעת הצבעה זו של הפייס — אצבע אחת או שתים, ואין מוציאין אגודל במקדש שכהן שלפי חשבונו חסרים עוד שנים למניינו של הממונה כדי שהמנין יסתיים בו ויזכה הוא בגורל, היה מצביע באגודלו ובאצבע נוספת, ומתוך שניתן להרחיק את האגודל בנקל מן האצבע הסמוכה לו וליצור רושם כאילו היו אלו אצבעותיהם של שנים, הרי שבאופן פשוט ביותר היה כל כהן יכול להטות את תוצאות הגורל לטובתו, שלא כדין, ובשל כך לא היו מצביעים באגודל.

כך היה הנוהג מתחילה, אולם אירע מעשה שהיו שניהם שני הכהנים שרצו בכך שוין בזריזות, ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה על ידי תחרות זו התקינו באותה שעה שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס (הגרלה). ארבע פייסות היו שם במקדש בכל יום, כדי לקבוע מי הכהן הזוכה בכל עבודה, וזה הפייס הראשון — לתרומת המזבח.

ב גמרא על הנוהג שהיה במקדש בראשונה שואלים: והא מעיקרא מאי טעמא לא תקינו לה רבנן פייסא [וזו, תרומת הדשן, מתחילה מה טעם לא תיקנו לה חכמים פייס] כמו לשאר עבודות? ומשיבים: מעיקרא סבור [מתחילה היו סבורים]: כיון שעבודת לילה היא — לא חשיבא להו ולא אתו [אינה חשובה להם לכהנים ולא יבואו] כהנים מרובים, ואין צורך לעשות פייס ביניהם. כיון דחזו דקאתו, ואתו [כיון שראו שבאו, והגיעו] לידי סכנה — תקינו לה פייסא [התקינו לה פייס].

ומקשים: והרי הקטרת איברים של קרבן העולה ופדרים (חלב) של שאר קרבנות שעבודת לילה היא ותקינו [והתקינו] לה רבנן פייסא [חכמים פייס]! ומשיבים: הקטרה זו אינה עבודת לילה ממש, אלא סוף עבודה דיממא [של היום] היא.

על כך מקשים: אם כן האי נמי [זו גם כן] תרומת הדשן תחלת עבודה דיממא [של היום] היא, שאמר ר' יוחנן: מי שקידש (רחץ) ידיו לתרומת הדשן, למחר כלומר בשעות היום, אם לא יצא מתחום בית המקדש אין צריך לקדש שוב, שכבר קידש מתחילת עבודה, הרי שתרומת הדשן אף כי היא נעשית בלילה נחשבת תחילת עבודת היום!

על כן מתקנים את דברי ר' יוחנן: אימא [אמור, תקן] בנוסח זה: שכבר קידש מתחילה לעבודה שאמנם התרומה שייכת לעבודת הלילה, אבל כיון שאין הפסק והכהן כבר קידש עצמו לעבודה במקדש הרי זה נחשב כדבר אחד.

איכא דאמרי [יש אומרים] שכך יש להסביר את טעמו של המנהג הראשון: מעיקרא סבור [מתחילה סברו] כיון דאיכא [שיש] אונס שינה, שקשה לכהנים להתעורר משנתם הרי שלא אתו [יבואו], כיון דחזו דאתו, וקאתו נמי [שראו שהם באים, ובאים גם כן] לידי סכנה — תקינו [התקינו] לה רבנן פייסא [חכמים פייס]. ומקשים: והרי הקטרת איברים ופדרים, דאיכא [שיש] גם בכך אונס שינה שהרי אף זו עבודת לילה, ובכל זאת תקינו [התקינו] לה רבנן פייסא [חכמים פייס] מתחילה! ומשיבים: שאני מיגנא ממיקם [שונה שכיבה מקימה] שאין זה קשה כל כך לאחר לשכב, אך קשה יותר להשכים לקום.

לעצם עניינה של המשנה תוהים: ותקנתא להך גיסא הואי [וכי התקנה לצד זה היתה] כלומר, וכי מפני התקלה האמורה תיקנו זאת? והלא יודעים אנו כי תקנתא להאי גיסא הואי [תקנה לצד הזה האחר היתה], שכן היו עוד מלאכות חשובות שהיו צריכות להיעשות על ידי הכהנים ובשלהן היו צריכים לפייס זה! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מי שזכה בתרומת הדשן יזכה עם זה גם בסידור המערכה שעל המזבח ובהבאת שני גזירי עצים שהיו מעלים למצוה בכל יום, ועבודות חשובות אלו ודאי שלא היו יכולות להתחלק אלא בפייס!

אמר רב אשי: שתי תקנות הוו [היו] כאן; מעיקרא סבור לא אתו [מתחילה סברו חכמים שלא יבואו] כהנים מרובים, ולכן לא תיקנו פייס. כיון דחזו דקאתו ואתו נמי [שראו שבאים, ובאים גם כן] לידי סכנה — תקינו [התקינו] לה חכמים פייסא [פייס], כיון דתקינו [שהתקינו] לה לתרומת הדשן פייסא [פייס] — לא אתו [היו באים], אמרי [שהיו אומרים]: מי יימר דמתרמי לן [מי יאמר שיזדמן לנו] שנזכה בפיס זה? ולכן לא טרחו לבוא. הדר תקינו להו [חזרו ותיקנו להם] שמי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובסידור שני גזירי עצים, כי היכי [כדי] בשל החשיבות הרבה שבכל העבודות הללו כאחד דניתו וניפייסו [שיבואו וישתתפו בפייס].

ג שנינו במשנה שבתחילה בזמן שהן מרובין היו רצים ועולים בכבש, והמקדים להגיע לארבע אמות זכה. אמר רב פפא: פשיטא [פשוט, ברור] לי כי ארבע אמות אלו דארעא [של קרקע] הסמוכות לכבש, ודאי שלא נחשבו לתחרות זו, כי רצין ועולין בכבש תנן [שנינו] ולא סמוך לכבש, קמייתא נמי [אמות הראשונות מעליהן גם כן] לא, שהרי רצין ועולין בכבש תנן [שנינו] והדר [ואחר כך] נאמר כל הקודם את חבירו, משמע שצריכים קודם לעלות בכבש ורק אז מתחילה התחרות.

האמות דביני ביני [שבינתיים] מארבע אמות ראשונות ולמעלה נמי [גם כן] לא — דלא מסיימא מילתא [שכן אין הדבר מוגדר] ואין סימן מובהק לדעת היכן מתחילות ארבע האמות הקובעות, ואם כן פשיטא [פשוט, ברור] לי שבארבע אמות דגבי [שליד] המזבח תנן [שנינו] שהמגיע אליהן ראשונה הוא הזוכה.

עד כאן בירר רב פפא את הדברים בעצמו, כהקדמה למה שבעי [שאל] רב פפא שאלה זו: ארבע אמות שאמרו שהן בארבע הסמוכות למזבח, האם מחשיבים אותן בהדיה [ביחד] עם אמה יסוד ואמה סובב של המזבח, שהכבש ממשיך לעלות גם מעל אלה,