ומאי ארבע או חמש, כלומר מתי ארבע ומתי חמש? לרבנן [לשיטת חכמים] דאמרי [האומרים] משמר הנכנס באותה שבת נוטל שש מן החלות, והמשמר היוצא נוטל שש, ושכר הגפת דלתות לא נוטל משמר הנכנס, על כן משתים עשרה בעי מיפלג [משתים עשרה צריך הוא לחלוק] בציר חדא מפלגא [אחת פחות מחצי], שהרי אינו נוטל לשיטה זו אלא פחות מחצי ונטילת פרוסה הרי גנאי הוא לו, לכן יש לפחות חלה אחת שלימה, הרי לחשבון זה חמש שקיל [חמש חלות הוא נוטל].

ולר' יהודה שאמר: משמר הנכנס נוטל שבע מן החלות, כשמתוכן שתים הן בשכר הגפת דלתות, ומשמר היוצא נוטל חמש חלות, אם כן יוצא ששתים מן החלות הם מתנה מיוחדת ואינן במנין, ואם כן מעשר בעי מיפלג [צריך הוא לחלוק] ובציר חדא מפלגא [ותוריד אחת שלימה מן החצי] לפי שאינו נוטל פרוסה, הרי לחשבון זה שקיל [נוטל] ארבע.

רבא אמר שיש ליישב את הברייתא באופן אחר: ברייתה זו כולה כשיטת רבי היא וסבר לה [וסובר הוא] כשיטת ר' יהודה שאין מתחלקות אלא עשר חלות בלבד ואלא מאי [מה] ענין ארבע? הא [הרי] חמש חלות בעי למשקל [היה צריך ליטול]!

יש לומר כי לא קשיא [אינו קשה]: הא דאיכא [כאן מדובר שיש] משמר המתעכב, שלפעמים כשחל חלקו הראשון של החג בסופו של השבוע הקבוע למשמר מסויים וחלקו האחרון בשבוע הקבוע למשמר שאחריו, היה נשאר אותו משמר בירושלים אף שכבר סיים את שבוע עבודתו ומשמר אחר החל בעבודה, עד סופו של החג, מפני כבוד החג. וכמו כן המשמר שרק חלקו האחרון של החג נפל להיות במהלך שבוע העבודה שלו, היה מקדים לבוא כבר מתחילת החג אף שאינו מתחיל בעבודה אלא בסופו של החג. ולפי הדין, בשעת הרגל, כל משמר השוהה בירושלים אף שלא בשעת עבודתו, הריהו נוטל חלק כחלק בלחם הפנים כמו המשמר שעובד, הא דליכא [כאן מדובר שאין] משמר המתעכב ואין לחם הפנים צריך להתחלק אלא למשמר אחד בלבד.

אי איכא [אם יש] משמר המתעכב — נוטל המתעכב שתים, והיוצא שתים, ואם כן משמנה חלות בלבד בעי למפלג [צריך לחלוק] והוא, הכהן הגדול שקיל [נוטל] ארבע מהן, ואי ליכא [ואם אין] משמר המתעכב — מעשר חלות בעי למפלג [צריך הוא לחלוק] ושקיל [ונוטל] חמש.

על הסברו של רבא מקשים: אי הכי [אם כך] שאף את אמצעה של הברייתא יכול אתה להעמיד כשיטת רבי ובמשמר המתעכב, אם כן מאי [מה פירוש] הדבר שרבי אומר: לעולם חמש? שמלשון זה משמע שהוא חולק על עיקר הדין, והרי לפי הסבר זה, מודה הוא שלפעמים מקבל הכהן הגדול רק ארבע! ומעירים: אכן, קשיא [קשה], ליישב את לשון הברייתא כדברי רבא.

א משנה מסרו לו לכהן הגדול זקנים מזקני בית דין, וקורין לפניו בסדר היום אותו יצטרך הכהן הגדול לקרוא למחר, ואומרים לו: אישי (אדוני) כהן גדול! קרא אתה עצמך בפיך, שמא שכחת קריאה זו או שמא לא למדת לקרוא. ערב יום הכפורים בשחרית היו מעמידין אותו בשער המזרח של העזרה, ומעבירין לפניו פרים ואלים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה שהרי בעבודת יום הכיפורים מקריב מכל אחד ממינים אלה. כל שבעת הימים שהיה בלשכת פרהדרין לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה כרצונו, אולם ערב יום הכפורים עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול הרבה, מפני שהמאכל מביא את השינה וכפי שיבואר להלן לא היו מניחין לו לישון.

ב גמרא על מה שאמרו שהיו הזקנים מלמדין את הכהן הגדול לקרוא, שמא שכח או לא למד, תוהים: בשלמא [נניח] שמא שכח — לחיי [מוטב] שיתכן שכהן זה אינו רגיל לקרוא הרבה, ושכח קריאה זו. אלא שמא לא למד כיצד יתכן הדבר? מי מוקמינן כי האי גוונא [האם מעמידין אנו כהן גדול כגון זה] שלא למד מקרא?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא, י) ללמדנו: שיהא גדול מאחיו בכח, בנוי, בחכמה, ובעושר. אחרים אומרים: עושר אינו מעכב לכתחילה, ומנין שאם אין לו רכוש משלו שאחיו הכהנים מגדלין אותו מרכושם — תלמוד לומר: "והכהן הגדול מאחיו" והוא מפרשו: גדלהו ברכוש משל אחיו. על כל פנים מוסכם שהוא צריך להיות גדול בחכמה!

אמר רב יוסף: לא קשיא, [אינו קשה]; כאן במקדש ראשון שהיו נוהגים בו כהלכה, היה באמת הכהן הגדול מושלם בכל המידות כאן במקדש שני שנעשו בו דברים שלא כדין, היה יכול להיות מצב שלא היה הכהן הגדול בן מקרא. שאמר רב אסי: תרקבא דדינרי עיילא ליה [כלי בן שני קבים מלא דינרי זהב הכניסה לו] מרתא בת בייתוס שהיתה עשירה לינאי מלכא [המלך] על דאוקמיה [שהעמיד, מינה] את יהושע בן גמלא בכהני רברבי [ככהן גדול] והרי זו דוגמה כיצד היו כהנים הגדולים מתמנים על ידי שוחד ומתנות, ולכן יתכן שהיו ביניהם גם בורים גמורים.

ג שנינו במשנה שערב יום הכפורים שחרית העבירו לפניו בהמות שונות. תנא [שנה החכם בתוספתא]: אף השעירים היו מביאים לפניו. ושואלים: ותנא דידן, מאי טעמא לא תנא [והתנא שלנו במשנתנו מה טעם לא שנה] שעירים עמהם? ומשיבים: כיון ששעירים אלה שעל חטא קאתו [הם באים] — חלשה דעתיה [נחלשת דעתו] שמזכירים לו חטאים ויש בכך מעין עלבון לו, ולכן אין מראין לו אותם.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שחוששין לכך, פר נמי [גם כן] שעל חטא הוא דאתי [שבא] גם כן לא יעבירו לפניו! ומשיבים: פר כיון שעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי [שבא] ולא על חטאות כל ישראל, הרי באחיו הכהנים, אי איכא איניש דאית ביה מילתא מידע ידע ליה ומהדר ליה [אם יש אדם שיש בו דבר של עבירה יודע אותו הכהן הגדול ומחזיר אותו] בתשובה, לכך אין כן רע בכך שמראים לו את הפר כי דבר זה מזכיר לו את התחייבותו. אולם בכולהו [בכל] ישראל לא ידע [אינו יודע] ואינו יכול לתקן, ואם יעבירו לפניו את השעיר — יזכר שמרובים העוונות ואין בידו לתקנם ויבוא לידי חלישות הדעת.

כיון שאמרנו כי הכהן הגדול יודע בפגמים של כל אחיו הכהנים, מעירים: אמר רבינא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים בני אדם] בפתגם עממי: "אי בר אחתיך דיילא הוי [אם בן אחותך האהוב מאד עליך נעשה שוטר] חזי, בשוקא קמיה לא תחליף [ראה שבשוק לפניו אל תעבור].

ד שנינו במשנה: כל שבעת הימים שהיה הכהן הגדול פורש מביתו לפני יום הכיפורים לא היו מונעין ממנו מאכל. תניא [שנויה ברייתא] ר' יהודה בן נקוסא אומר: מאכילין אותו בערב יום הכיפורים סלתות וביצים כדי למסמסו (להביאו לידי שלשול קל) שלא יצטרך לנקביו ביום הכיפורים. אמרו לו: כל שכן, שאתה מביאו לידי חימום. כי מאכלים אלה עשויים לגרום שיראה קרי, והרי זה סותר את כל המאמץ שהושקע כדי שיהא טהור.

תניא [שנינו בברייתא] סומכוס אמר משום ר' מאיר: אין מאכילין אותו לא דברים הרמוזים בראשי התיבות "אב"י" ואמרי לה [ויש אומרים] לא דברים הרמוזים בראשי התיבות "אבב"י", ויש אומרים: אף לא יין לבן. ומפרשים: לא "אב"י" — לא א תרוג, ולא ביצים, ולא י ין ישן, ואמרי לה לא "אבב"י" — לא אתרוג, ולא ביצים, ולא בשר שמן, ולא יין ישן, ויש אומרים אף לא יין לבן, מפני שהיין לבן מביא את האדם לידי טומאה של קרי.

כיוצא בו תנו רבנן [שנו חכמים]: זב שראה זיבה תולין לו שמא לא זיבה ממש היתה זו אלא נגרם הדבר מפני סיבה אחרת, כגון במאכל, וכל מיני מאכל שמא אכל יותר מדי ובא לידי קרי. אלעזר בן פנחס אומר משום ר' יהודה בן בתירא: אין מאכילין אותו את הזב בימים שהוא נבדק לטהרתו לא דברים הרמוזים בראשי התיבות "חגב"י" ולא דברים הרמוזים בראשי התיבות "גב"ם", ולא כל דברים המביאין לידי טומאה של קרי. ומפרשים מיד: לא "חגב"י" — לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצה, ולא יין. ולא "גב"ם" — מי גריסין של פול, ובשר שמן, ומרייס (דגים קטנים בציר מלוח).

ושואלים: במה שאמר "ולא כל דברים המביאין לידי טומאה", נתכוון לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה]? ומשיבים: לאתויי הא [להביא, לרבות דבר זה] הנוסף דתנו רבנן [ששנו חכמים]: חמשה דברים מביאים את האדם לידי טומאה בקרי, ואלו הן: השום