סקר
מסכת שבת






 

פירוש שטיינזלץ

לומר שאינו עובד כל היום, אף שהדבר מותר לו מן התורה גזירה שמא ישכח ויאכל מן הקדשים שאסורים לו באכילה. אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: ומי [והאם] גזר ר' יהודה שמא יאכל? והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: ר' יהודה אומר: אף אשה אחרת מתקינין לו, שמא תמות אשתו. ואי מייתא [ואם מתה] אשתו בכל זאת עביד [עובד] הוא את העבודה במקדש, ולא גזר ר' יהודה שמא יאכל, והרי זה בניגוד לפירוש שגזר ר' יהודה שאין כהן גדול עובד ביום אנינותו! אמר ליה [לו] רבא: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! התם [שם] במשנה כיון שיום הכפורים הוא, דכולי עלמא לא קא אכלי [שהכל אינם אוכלים], הוא נמי לא אתי למיכל [הוא גם כן לא יבוא לאכול], אבל הכא, דכולי עלמא אכלי [כאן, בשאר ימות השנה, שכל העולם אוכלים] — הוא נמי אתי למיכל [גם כן יבוא לאכול] ולכן יש מקום לגזור.

מצד אחר שואלים על קושיה זו: וכי האי גוונא מי חיילא עליה [ובאופן כזה האם חלה עליו חובת] אנינות? והא מיגרשא [והרי היא מגורשת] שהרי הסברנו שלשיטת ר' יהודה צריך לגרש אותה על תנאי, ואם כן נמצא שאינה עוד אשתו. ואין כאן אנינות לפי הדין! ומשיבים: נהי [אם אמנם] שהאנינות לא חייל עליה [אינה חלה עליו], מכל מקום אטרודי מי לא מיטריד [האם איננו טרוד] ומצטער על מות אשתו? והיה מן הראוי לאסור עליו לעסוק בעבודה לדעת ר' יהודה.

א משנה כל שבעת הימים שפורש הכהן הגדול לפני יום הכיפורים הוא זורק את הדם של קרבנות התמיד, ומקטיר את הקטורת, ומיטיב (מדשן) את אפר הנרות שבמנורה, ומקריב את הראש ואת הרגל של קרבן התמיד, כדי להתרגל בכל סדרי העבודה שהוא צריך לעשותם ביום הכיפורים. ושאר כל הימים בשנה אם רצה להקריב כל קרבן שירצה — מקריב, שכהן גדול מקריב חלק בראש כלומר ראשון הוא להקריב כל קרבן שירצה, וגם נוטל חלק בראש שיכול ליטול מן הקרבנות כל מנה שירצה בה.

ב גמרא שואלים: מאן [מי הוא] תנא זה ששנה משנה זו? אמר רב חסדא משנה זו היא שלא כשיטת ר' עקיבא היא. דאי [שאם] כשיטת ר' עקיבא היא, הא [הרי] אמר ר' עקיבא: טהור שנפלה עליו הזאה של מי חטאת (של פרה אדומה) טמאתו הזאה זו, כפי הכלל, שמי חטאת כשם שמטהרים את הטמאים, כך מטמאים הם את הטהורים, ואם כן היכי עביד [כיצד יכול הוא לעשות] עבודה והרי כפי שאמרנו מזים עליו בכל יום מי חטאת, והזאה זו אינה לטהרו מטומאת ודאי אלא מספק, ויש לחשוש שמא טהור היה, וממילא הזאה זו היא שמטמאתו!

דתניא כן שנינו בברייתא]: נאמר: "והזה הטהר על הטמא" (במדבר יט, יט) שיש בכך הדגשה יתירה, לומר: אם מזה הוא על הטמא — הרי הוא טהור, אך אם אינו מזה על טמא כי אם על הטהור — הרי הוא טמא, אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: אין הדברים הללו "על הטמא" אמורין אלא ללמדנו שאין קרויה הזאה אלא בדברים המקבלים טומאה, אבל אם היזה על דבר שאינו מקבל טומאה כלל — אינה קרויה הזאה.

ומאי [מה] היא המשמעות ההלכתית של הדבר — כדתנן [כפי ששנינו במשנה] : נתכוון להזות מי חטאת על הבהמה, והבהמה בחייה הרי איננה מקבלת טומאה, ונזדמן שהזה על האדם הטמא, אם יש באזוב שאריות מהמים — ישנה ויזה על האדם ויטהרנו, שמתוך שהזה בסופו של דבר על האדם שהוא דבר המקבל טומאה, הרי שבכך לא נפסלו המים כדין מים שנעשו בהם מלאכה ואלו שנותרו באזוב ראויים איפוא להזאה מחודשת. אולם אם נתכוון להזות על האדם והזה על הבהמה, אם יש באזוב עוד — לא ישנה, כיון שהזאה הראשונה לא היתה ראויה, שהרי היזה על דבר שאינו מקבל טומאה, ובשל כך נפסלו המים שבאזוב שהרי הם כאילו נעשתה בהם מלאכה ופסולים להזאה מחודשת. ומעתה באים לברר את יסודות המחלוקת.

מאי טעמא [מה טעמו] של ר' עקיבא? ומסבירים: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] במקום "והזה הטהור על הטמא" רק "והזה הטהר עליו" שהרי טמא מוזכר קודם לכן, ואם כן מאי [מה] הדגשת הכתוב באומרו "על הטמא" — שמע מינה [למד מכאן] שאם מזה על הטמא — הריהו טהור, ואם מזה על הטהור — הריהו טמא. ורבנן [וחכמים] סבורים: האי [ביטוי זה] לדברים המקבלין טומאה הוא דאתא [שבא] כפי שפרשנו. אבל הכא [כאן], במקרה שהוזו מי חטאת על הטהור, ברור שלא השתנה דינו בכך והריהו טהור, שכן קל וחומר הוא: אם על הטמא נופלים הם והוא טהור, אם נפלו על הטהור לא כל שכן שלא טימאוהו!

ושואלים: ור' עקיבא מה משיב הוא לקל וחומר זה? — היינו דקאמר [זהו שאמר] שלמה המלך "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג) וכוונת הדברים לפי המסורת, שנתכוין שלמה לומר שאף הוא בחכמתו לא הבין את טעם ההלכה שהזאת מי חטאת המטהרת את הטמאים היא אשר מטמאה את הטהורים. ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם את תמיהתו של שלמה? ומסבירים כי הם מפרשים תמיהה זו לגבי דין אחר, כי האיש המזה את מי החטאת או זה שמזין עליו — טהור, אבל הנוגע בהן בלא הזיה — טמא.

ושואלים: וכי המזה טהור? והכתיב [והרי כתוב] בתורה במפורש: "ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה יטמא עד הערב" (במדבר יט, כא). ומשיבים: מאי [מה פירוש] "מזה" בכתוב זה — נוגע. ומקשים: והכתיב [והרי כתוב] בפסוק לחוד "מזה", והא כתיב [והרי כתוב] בפסוק לחוד "נוגע", וברור אם כן שמזה אינו נוגע! ועוד, מזה בעי [צריך] כיבוס בגדים שמשמע שטומאתו חמורה יותר, ואילו נוגע לא בעי [צריך] כיבוס בגדים וכיצד אפשר לומר שהם אחד!

אלא כך יש לפרש על פי שיטת חכמים: מאי [מה פירושו] של "מזה" נושא מי הנדה. ושואלים: אם כן נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בפירוש "נושא", מאי טעמא כתיב [מה טעם כתוב] "מזה" ולא נושא? ומסבירים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] על ידי שינוי לשון זה דבעינן [שצריכים אנו] שיהיה במים שהוא נושא כדי שיעור הזאה ואם אין בהם כדי שיעור זה — אין הנושא אותם מיטמא.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לדעת מי שאומר] הזאה צריכה שיעור מסויים של מים, ואם כן קיים מושג של "שיעור הזאה", אלא למאן דאמר שיטת מי שאומר] כי הזאה אין צריכה שיעור מסויים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר], שלפי זה אין משמעות למושג "שיעור הזאה"! ומשיבים: אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי הזאה אין צריכה שיעור — הני מילי [דברים אלה אמורים] כשהיזו מי חטאת אגבא דגברא [על גבו של האדם] הטמא, שלהזאה זו אין צורך בשיעור מסויים, ובכל שיעור שהוא, הריהו נטהר אבל במנא [בכלי] עצמו שבו טובלים את האזוב להזאה — צריכה שתהיה בו שיעור מסויים לכל הדיעות. דתנן כן שנינו במשנה]: כמה יהא בהן במי החטאת ויהא בהן כדי הזאה — כדי שיטבול

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר