לטומאת ביתו (כלומר: אשתו) שמא ייטמא על ידה בטומאת נדה (שהיא טומאת שבעה), לכן צריך לפרוש לשבעה ימים.

אמר ליה [לו] ר' יוחנן לריש לקיש: בשלמא לדידי, דילפינא [נניח לשיטתי, שאני למד] ממלואים, היינו דתניא [זהו ששנינו בברייתא]: זה הכהן העוסק בשריפת הפרה האדומה וזה הכהן הגדול לפני יום הכיפורים מזין עליו כל שבעה ימים של פרישה מכל חטאות (אפר פרה האדומה) שהיו שם במקדש ונותרו למשמרת מכל הפרות האדומות שנשרפו במשך הדורות, ואני יכול להסביר זאת דהואי נמי [שהיתה גם כן] הזאה במלואים ולכן מזים ומטהרים את הכהן לדורות. אלא לדידך דילפת [לשיטתך, שאתה למד] מסיני, הזאה בסיני מי הואי [האם היתה]? ואם כן מפני מה יש להזות על הכהן?

אמר ליה [לו] ריש לקיש: ולטעמיך מי ניחא [ולשיטתך האם נוח, מובן]? הלא במלואים היו מזים דם, ואילו הכא [כאן] מזים מים! ענה לו ר' יוחנן: הא לא קשיא [זה אינו קשה] דתני [שהרי כבר שנה] ר' חייא בענין זה: נכנסו מים תחת דם, ושניהם בכלל הזאה, אלא לדידך [לשיטתך] הזאה בסיני מי הואי [האם היתה] כלל? אמר ליה [לו]: הזאה זו מעלה בעלמא [בלבד] ואינה חובה מעיקר הדין.

א ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן שהדבר נלמד ממילואים, תניא כוותיה [ושנויה ברייתא כשיטתו] של ריש לקיש שהדבר נלמד מסיני. ומפרטים: תניא [שנויה ברייתא] כוותיה [כשיטתו] של ר' יוחנן, נאמר במילואים: "בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה" (ויקרא טז, ג) מה הוא "בזאת" — במה שאמור בענין, מאי היא [מה הוא] — בענין של מלואים שכדרך הכנת הכהן למילואים כך הכנתו ליום הכיפורים. ומה אמור בענין של מלואים — אהרן הכהן פירש שבעה ימים קודם עבודה ושמש לאחר מכן יום אחד, ומשה מסר לו כל שבעה דברי תורה כדי לחנכו ולהרגילו בעבודה.

ואף לדורות; כהן גדול פורש שבעה ימים קודם יום הכיפורים ומשמש יום אחד, ושני תלמידי חכמים מתלמידיו של משה ודווקא הם — כדי לאפוקי [להוציא] צדוקין שאינם בכלל תלמידיו של משה, מוסרין לו כל שבעה כדי לחנכו (ללמדו) בעבודה.

מכאן אמרו במשנה: שבעה ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פרהדרין. וכשם שמפרישין כהן גדול כך מפרישין כהן השורף את הפרה ומביאים אותו ללשכה שעל פני הבירה שהיתה פונה צפונה מזרחה. ואחד זה הכהן הפורש לעבודת יום הכיפורים ואחד זה הכהן הפורש לצורך עשיית הפרה מזין עליו כל שבעה ימי הפרישה מכל חטאות (אפר פרה אדומה) שהיו שם במקדש.

ואם תאמר ותקשה: שהרי במלואים היו מזים דם, הכא [כאן] מים, אמרת לתרץ: נכנסו מים תחת דם. ויש להוכיח עוד ממה שהוא אומר בפסוק: "כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשת לכפר עליכם" (ויקרא ח, לד) ופירושו: "לעשת" — אלו מעשה פרה, "לכפר" — אלו מעשה יום הכיפורים. ומברייתא זו הוכחה לדברי ר' יוחנן.

ומעתה מבררים את הברייתא לגופה, ומקשים: והאי [והרי זה, מה שנאמר] "בזאת" מיבעי ליה לגופיה [נצרך לו לגופו] של הכתוב, כאמור, שצריך להביא פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה! אמרי [אומרים, מתרצים]: אי לקרבן [אם] לחודיה [בלבד] היתה הכוונה, אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב] כאן את הביטוי "בזה" או "באלה" שמובנו לענין הפר, או הפר והאיל, מאי [מה] משמעו של הביטוי "בזאת" שהוא לשון נקיבה ואינו מתייחס לא לפר ולא לאיל — שמעת מינה תרתי [שומע אתה מכאן שנים, שני דברים] גם לענין הבאת הקרבנות, וגם לענין פרישה.

ושואלים עוד על לשון הברייתא: מאי [מה משמעו] של "ואומר" כלומר, לשם מה הובאה בברייתא ראיה נוספת מפסוק אחר, ומדוע אין די בראיה הראשונה? וכי תימא [ואם תאמר]: שמא יום הכיפורים קמא [ראשון] שעשה אהרן הוא דבעי [שצריך] פרישה, כדאשכחן [כמו שמצינו] במלואים שהיו צריכים הכהנים פרישה כדי להתקדש בכהונתם תחילה אבל ביום הכיפורים דעלמא [סתם] לא יפרשו, שהרי כבר פרשו בפעם ראשונה. אי נמי [או גם כן] אפשר לומר באופן אחר: כהן גדול קמא [הראשון] הוא דבעי [שצריך] פרישה כשם שהוצרכו כל הכהנים במילואים אבל כהן גדול בעלמא [סתם] שבא אחריו לא יצטרך פרישה לפני יום הכיפורים, על כן תא שמע [בוא ושמע] ממה נאמר: "כאשר עשה כן תעשו" — שתהא זו מצווה לדורות.

ב וכאמור, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ריש לקיש: משה עלה בענן, ונתכסה בענן, ונתקדש בענן, כדי לקבל תורה לישראל בקדושה, שנאמר: "וישכן כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן" (שמות כד, טז). זה היה מעשה אחר עשרת הדברות שניתנו לישראל, ושישה ימים אלה היו תחלה לארבעים יום שהיה משה על ההר (שמות כד, יח), אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ושיטת ר' יוסי הגלילי היא כדברי ריש לקיש, שהיה על משה לפרוש שישה ימים לפני שרשאי היה להכנס לתוך מקום גילוי השכינה.

ואילו ר' עקיבא אומר: מעשה זה ודאי היה לפני עשרת הדברות ומה שנאמר "וישכן כבוד ה' על הר סיני "כוונתו לגילוי כבוד שכינה שהיה על הר סיני מראש חודש סיון והלאה, שישה ימים לפני מתן תורה.