סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

ומעירים: מאן דאמר [מי שאומר] שהיו השולחנות מונחים בין מזרח ומערב בצפון ההיכל — ניחא [נוח מובן הדבר], שכן כולהן [כולם], כל השולחנות הללו, היו ראויין לשירות, ולכן העמידום במקום ובצד הראוי למלאכתם, שהרי צפון ההיכל הוא מקום השולחן, כנאמר: "והשלחן תתן על צלע צפון" (שמות כו, לה). אבל מאן דאמר [מי שאומר] שהיו מונחים בין צפון ודרום אם כן נמצא שהשלחן, כלומר, חמישה מהשולחנות, מונחים היו בדרום ההיכל שלא במקומם הראוי, ושלא כדין! ומנורה בצפון. (והא) תני [שנינו בברייתא]: השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים, בחציו הפנימי של ההיכל, משוך (מורחק) מן הכותל שתי אמות ומחצה כלפי הצפון (צפון ההיכל), ובאותו רווח היו הכהנים המסדרים את לחם הפנים על השולחן עומדים. ומנורה היתה בצד האחר של ההיכל כנגדו (ממול השולחן) בדרום ההיכל, ואף היא, כמו השולחן, היתה משוכה מן הכותל שתים וחצי אמות.

מזבח הזהב היה נתון בדיוק באמצע רוחב הבית, וחולק את הבית לאורכו, ולא עמד בדיוק באמצע אורך ההיכל, אלא כולו עמד בחלקו המערבי של ההיכל נוטה מחציו של ההיכל ולפנים כלפי בית קודש הקדשים, משוך קימעא (מעט) ממקום השלחן והמנורה כלפי חוץ. ומאחר שאורך הבית כולו שישים אמות (ההיכל ארבעים וקודש הקדשים עשרים), נמצא איפוא שכולהן [כולם, כל הכלים האמורים] היה נתון משליש הבית ולפנים, כלומר, בתחילת השליש השני.

עשר מנורות כדוגמת המנורה שעשה משה עשה שלמה המלך, שנאמר "ויעש את מנורת הזהב עשר כמשפטו ויתן בהיכל חמש מימין וחמש משמאל" (דברי הימים ב ד, ז). וקודם שמסיימים להביא את דברי הברייתא כולה תוהים: אין תימר [אם תאמר] שכוונת הברייתא ב"ימין" ו"שמאל" שהיו אותן מנורות מונחות משני צידי פתח ההיכל, חמש בצפון העזרה וחמש בדרום העזרה,

והלא אין המנורה כשירה אלא כשהיא מונחת בדרום העזרה, שנאמר: "ואת המנורה תתן נוכח השלחן על ירך המשכן תימנה (=דרומה) "(שמות כו, לה). ומה אם כן תלמוד לומר "חמש מימין וחמש משמאל"? אלא חמש מימין מנורתו של משה וחמש משמאלה.

וממשיכה הברייתא: ואף על פי כן לא היה מבעיר אלא את של משה בלבד, שנאמר "ומנורת הזהב ונרותיה לבער בערב בערב" (דברי הימים ב יג, יא), "מנורת" — לשון יחיד. ואילו ר' יוסה בי [בן] ר' יהודה אומר: על כולן, על כל אחת עשרה המנורות (אחת של משה ועשר של שלמה), היה הכהן מבעיר (בכל פעם על מנורה אחרת), שנאמר "ואת המנורות ונרותיהם לבערם כמשפט לפני הדביר זהב סגור" (שם ד, כ), "מנורות" — לשון רבים, ללמד שכולן שימשו להדלקת הנרות. כיון שהזכירה הברייתא את הפסוק בדברי הימים "ואת המנורות ונרותיהם" וכו', מביאים ודורשים את הפסוק שלאחריו.

מה שנאמר: "והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות זהב" (שם כא) בא לומר שהן, כל המנורות הללו, כילו את זהבו של משה, שזיקקו את הזהב וכילו ממנו הרבה עד שהגיע לזהב טהור.

ובענין זה תני [שנה בברייתא] רב יהודה בשם החכם אסי: היה שלמה נוטל אלף ככרי זהב, ומכניסן לכור, ומוציאן ועושה כן שוב ושוב עד שהיו מזוקקים כל כך שהוא מעמידן על ככר אחד, לקיים מה שנאמר במנורה שעשה משה "ככר זהב טהור עשה אותה" וגו' (שמות לז, כד) שכולה זהב טהור לגמרי.

תניא [שנויה ברייתא], שאמר ר' יוסי בי [בן] ר' יהודה: מעשה במנורת זהב אחת מכמה (ראה חגיגה כו,ב) שעשה משה במדבר, והיתה מנורה זו יתירה דינר זהב על ככר שהוא משקל המנורה כפי שציינה התורה ("ככר זהב טהור יעשה אותה". שמות כה, לט) והכניסוה לכור שמונים פעם כדי לצרפה מן הפסולת ולהפחית בכך ממשקלה, ולא חסרה בכך כלום ממשקלה. והרי שאין צירוף הזהב בכור היתוך מועיל להפחתת משקל הזהב, ואיך אם כן לאחר שצירף שלמה את זהבו, כמובא למעלה, נותר בידו רק כדי אחד מאלף?!

ומשיבים: אין הדברים סותרים, ויאות [ונכון הוא]. שכן עד דלא יקום על ברריה [עד שלא עומד על ברירותו, נקיונו המושלם]הוה חסר סגין [היה חסר הרבה], שצירופו בכור ההיתוך מפריד ממנו את הסיגים ומפחית בכך את משקלו, ואולם מן דו קיים על ברריה [משהוא עומד כבר על ברירותו, נקיונו המושלם] — שוב הוא לא חסר כלום. והזהב שהיה ביד שלמה, שלא כשל משה, לא היה מתחילתו נקי ומזוקק מסיגים.

א הלכה ד משנה שלשה עשר שופרות (קופות שצורתן כשופר, רחב מלמעלה וצר מלמטה) היו במקדש, והיה כתוב עליהן, על כל אחד מהם, לצורך מה הכסף הניתן בו. על האחד היה כתוב "תקלין חדתין" [שקלים חדשים]; ועל האחר היה כתוב שנועד ל"תקלין עתיקין" [שקלים עתיקים, ישנים]; ועל אחר היה כתוב "קנין"; ועל האחר היה כתוב "גוזלי עולה"; ועל האחר היה כתוב "עצים", למנדב עצים למערכה שעל המזבח; ועל האחר היה כתוב "לבונה", למנדב לבונה הבאה עם המנחה; ועל האחר היה כתוב "זהב לכפורת", למי שנדב זהב למקדש. ועוד ששה שופרות ששימשו לקניית בהמות לעולות נדבה. ובסך הכל שלשה עשר שופרות הם.

השופר שהיה כתוב עליו "תקלין חדתין" [שקלים חדשים] היה מיועד לשקלים (מחצית השקל) שהיו מביאים בכל שנה ושנה לצורך אותה שנה, והיו מוציאים אותם משם ומצרפים אותם לשאר השקלים שבלשכה. וזה שכתוב עליו "תקלין עתיקין" היה מיועד לשקלים שהביא מי שלא הביא את מחצית שקלו אשתקד (בשנה שעברה) ושוקל (נותן שקלו) לשנה הבאה, כלומר, זו שלאחריה, שנה זו; המעות שבשופר שכתוב עליו

"קנין" הן מיועדות רק לקניית תורין לקרבנות העוף; והמעות שהשופר שכתוב עליו "גוזלי עולה" הן מיועדות רק לקניית בני יונה עבור עולת העוף; וכולן, כלומר, הן המעות שב"קינין" והן אלה שב"גוזלי עולה" מיועדות לעולות נדבה בלבד. אלו דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים: הן המעות שב"קינין" והן המעות שב"גוזלי עולה" היו מיועדות הן לתורים והם לבני יונה, אלא שהמעות שבשופר "קנין" היו מיועדות לקרבנות חובה של זב, זבה, יולדת ומצורע, אחד חטאת ואחד עולה. ואילו המעות שבשופר "גוזלי עולה" היו מיועדות כולן לעולות נדבה.

ולענין שיעור הנתינה בכמה מן הנדבות האמורות: האומר בלשון נדר "הרי עלי עצים למקדש" ולא פירש את שיעור נדבתו — לא יפחות משני גזירין (חתיכות עץ, כחתיכות הערוכות על המזבח). האומר "הרי עלי לבונה"לא יפחות מקומץ של לבונה, כשיעור הלבונה הבאה עם המנחה. "הרי עלי זהב" לא יפחות מדינר זהב.

שנינו שהיו ששה שופרות לנדבה, ומפרטים: נדבה זו מה היו עושין בה?לוקחים (קונים) בה בהמות לעולות, הבשר מוקטר כולו על המזבח כקרבן לשם, והעורות ניתנים לכהנים.

ודבר זה נלמד ממדרש הכתובים, כמדרש שדרש יהוידע הכהן הגדול. שמצאנו שני כתובים הסותרים לכאורה זה את זה, שבמקום אחד נאמר (בענין קרבן האשם) "אשם הוא אשום אשם לה' "(ויקרא ה, יט) — לה' ולא לכהנים, ובמקום אחר נאמר "כחטאת כאשם תורה אחת הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (שם ז, ז) — לכהנים ולא לה'. הא כיצד?

אלא יש לקיים את שני הכתובים באופן שלא יסתרו זה את זה , וזה הכלל: כל כסף שהוא בא משום חטאת ומשום אשמה, שהפריש אדם מעות לחטאתו או לאשמו ולאחר שקנה בהן את הבהמה הראויה לאותו קרבן נותרו חלק מהמעות שהפריש — ילקח (יקנה) בהן בהמות לעולות נדבה, כשהבשר כולו יוקרב כליל לשם (לקרבן לה') והעורות ינתנו לכהנים. נמצאו שני כתובין אלה קיימין, אשם לה' שהוא הקרבן עצמו, ואשם לכהן. וכהלכה זו עולה מדרשת יהוידע בענין זה מצאנו גם ש

אמר הכתוב: "כסף אשם וכסף חטאת לא יובא בית ה' לכהנים יהיו" (מלכים ב יב, יז). כלומר, הכסף הנותר מדמי אשם וחטאת לא יובא למקדש כמתנה לבדק הבית שאין בו לכהנים כלום, אלא לדבר שגם "לכהנים יהיו", וזהו קרבן עולה, שעורו ניתן לכהנים.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יהודה: לא היה שופר של קינין במקדש אשר בירושל ם. וטעמו של ר' יהודה: מפני התערובות, שמא תמות אחת מהן, מן הנשים הצריכות להביא קן לחובתן (הזבה או המצורעת) לאחר שנתנה את דמי קינה בשופר המיועד לכך, ומאחר שהחטאת שמתו בעליה פסולה והולכת למיתה, כך גם דין דמי חטאת שמתו בעליהם שאסורים והולכים לאיבוד, ונמצאו אם כן דמי חטאות מיתות (שדינן למיתה) מעורבות בהן בתוך שאר הכספים שבשופר, ומאחר ואי אפשר להבדיל ביניהן, אסורות כל המעות שבשופר.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא]: האשה שאמרה "הרי עלי קן"מביאה דמי קן למקדש, ונותנתו את הכסף הזה בשופר שבמקדש, ולאחר שטבלה לטהרתה והעריב שמשה מותרת להיות אוכלת בקדשים, ואינה חוששת שמא נתעצל בהן הכהן ולא הקריבן ונמצא שהאשה מחוסרת כפרה ואסורה באכילת קדשים, ואין הכהן חושש שמא מתה אחת מהנשים שהניחו מעות בשופר זה וממילא דמי חטאות מיתות מעורבות בהן. ומשמע שהלכה זו דעת הכל היא, ובכלל זה ר' יהודה (שלא חלק עליו), ואם כן איך אפשר להסביר את שיטת ר' יהודה שלא היו שופרות לקיני חובה משום החשש שמתה אחת מן הנשים ודמי חטאות מתות מעורבות בשאר המעות שבשופר?!

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר