ולא בידים מזוהמות, כלומר, בנטילת ידים בסוף הסעודה.

מסופר: רבין ואביי הוו קא אזלי באורחא [היו מהלכים בדרך] כשהם רכובים על חמוריהם, קדמיה חמריה [קדמו חמורו] של רבין לחמורו של אביי ולא אמר ליה [לו] רבין לאביי "ניזיל מר" [ילך אדוני בראש]. אמר אביי בלבו: מדסליק האי מרבנן ממערבא, גס ליה דעתיה [מכיון שעלה חכם זה רבין מארץ ישראל, גסה רוחו]. כי מטא לפיתחא דבי כנישתא [כאשר הגיע לפתח בית הכנסת] אמר ליה [לו] רבין לאביי: ניעל מר [יכנס אדוני בראש]. אמר ליה [לו] אביי: ועד השתא לאו "מר" אנא [עכשיו אין אני "אדון"]? כלומר, משום מה מתחיל אתה לכבד אותי רק עכשיו, ולא בכל הדרך? אמר ליה [לו] רבין: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: אין מכבדין אלא בפתח שיש בה מזוזה, ששם ראוי להקדים את הגדול.

על כך הקשו: אם כך נאמר, שכל פתח דאית [שיש] בה מזוזה — אין כן] מכבדים בו, וכל פתח דלית [שאין] בה מזוזה — לא מכבדים בו, אלא מעתה, בפתחי בית הכנסת ובית המדרש, דלית בהו [שהרי אין בהם] מזוזה, הכי נמי [האם כך נאמר גם כן] שאין מכבדין בכניסה אליהם? אלא אימא [אמור] כך את הכלל: אין מכבדים בכניסה אלא בפתח חשוב הראוי למזוזה, אבל לא בדרך או בגשר.

א ועוד בענייני כיבוד בסעודה. אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: אין המסבין רשאין לאכול כלום (משהו) עד שיטעום הבוצע. יתיב [ישב] רב ספרא וקאמר [ואמר]: "לטעום" איתמר [נאמר], כלומר, לשון רב היתה: אין המסובים רשאים לטעום עד שיטעם הבוצע. על כך שואלים בגמרא.

למאי נפקא מינה [ומה יוצא ממנה, מן התיקון הזה]? שהרי אין הבדל משמעות בין הגירסות. ומסבירים שאכן אין הבדל, ורב ספרא מדייק בכך שחייב אדם לומר בלשון רבו, שחייב אדם לומר בלשון רבו, ולא לשנות ממנה אף בפרט קטן.

ועוד בענייני כיבוד בסעודה, תנו רבנן [שנו חכמים]: שנים האוכלים יחד ממתינין (מחכים) זה לזה בזמן שהם אוכלים מקערה אחת, אבל אם היו שלשה — אין ממתינין, וכל אחד אוכל כרצונו. ובדרך כלל: הבוצע על הפת הוא פושט ידו תחלה לקחת את הלחם, ואולם אם בא הבוצע לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו — הרשות נתונה בידו לעשות כן.

מסופר: רבה בר בר חנה הוה עסיק ליה לבריה [היה עוסק לו לבנו] בצרכי נישואיו בבי [בית] רב שמואל בר רב קטינא, קדים ויתיב וקמתני ליה לבריה [קדם וישב ושנה לו לבנו] בהלכות סעודה: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה "אמן" מפי העונים על ברכתו. ורב חסדא אמר שיש לחכות רק עד שתכלה "אמן" מפי רוב העונים.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא: מאי שנא רובא [מה שונה, מיוחד, רוב עונים] שאסור לבצוע לפני שיענו "אמן" — משום דאכתי [שעדיין] לא כליא [כלתה] הברכה, מיעוטא נמי [מיעוט עונים גם כן] עדיין לא כליא [כלתה] הברכה, ומדוע אינו מחכה להם?

אמר ליה [לו] רב חסדא: שאני אומר, כל העונה "אמן" יותר מדאי באריכות — אינו אלא טועה.

ובענין זה של אמירת "אמן" תנו רבנן [שנו חכמים]: אין עונין לא "אמן" חטופה (קצרה מדי, שאין היא מבוטאת כראוי), ולא "אמן" קטופה (שאין סיומה מבוטא כראוי), ולא "אמן" יתומה (הנאמרת בלי לדעת על מה היתה הברכה), וכן לא יזרוק אדם ברכה מפיו במהירות ובלא עיון.

ובן עזאי אומר: כל העונה "אמן" יתומה — יהיו בניו יתומים, "אמן" חטופה — יתחטפו ימיו ולא ישלימם, "אמן" קטופה — יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב"אמן" — מאריכין לו ימיו ושנותיו. ואולם אין להאריך יותר מדי.

ב ושוב לענין זימון. מסופר: רב ושמואל הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה]. אתא [בא] אחריהם לסעודה זו רב שימי בר חייא, הוה קמסרהב ואכיל [היה ממהר ואוכל], אמר ליה [לו] רב: מה דעתך שאתה ממהר כל כך באכילתך — לאיצטרופי בהדן [להצטרף אתנו לזימון], ואולם אנן אכילנא לן [אנו אכלנו לנו], שכבר גמרנו את אכילתנו עוד לפני שבאת. אמר ליה [לו] שמואל לרב: אין לומר שכבר גמרו לאכול, משום שאלו מייתו [היו מביאים] לי ארדיליא [פטריות] שהיו חביבות עליו, וגוזליא [וגוזלים] לאבא (רב), מי [האם] לא אכלינן [היינו אוכלים]? ואם כן הריהם נחשבים כעודם בתוך הסעודה, ויכול רב שימי בר חייא להצטרף אליהם לזימון.

מסופר כי תלמידי רב הוו יתבי בסעודתא [היו יושבים בסעודה], על [נכנס] לסעודה רב אחא. אמרי [אמרו] התלמידים: הנה אתא גברא רבא דמברך לן [בא אדם גדול שיברך לנו]. אמר להו [להם] רב אחא: מי סבריתו [האם אתם סבורים] שהגדול מברך? לא כן, אלא העיקר שבסעודה, כלומר, אלה שהיו בסעודה בתחילתה הוא המברך. ומסכמים, והלכתא [וההלכה] היא שהגדול מברך, אף על גב דאתא [אף על פי שבא] לבסוף.

ג שנינו במשנה שאם אכל לחם העשוי מתבואת דמאי יכול הוא לברך עליו ברכת המזון. ומקשים: הא לא חזי ליה [הרי אין זה ראוי לו], שהרי אסור לאכול דמאי! על כך עונים: כיון דאי בעי, מפקר להו לנכסיה, והוי [שאם רוצה, מפקיר אותם את נכסיו, והריהו] מעתה עני, וחזי ליה [ועתה ראוי לו] לאכול דמאי, דתנן [שכן שנינו]: מאכילין את העניים דמאי, ואת האכסניא (אנשי צבא שבני העיר צריכים לפרנס אותם על חשבונם) דמאי. ואמר רב הונא: תנא [שנה] באופן אחר הלכה זו, בית שמאי אומרים: אין מאכילין את העניים ואת האכסניא דמאי.

ד שנינו במשנה כי מצרפים לזימון גם את האוכל מעשר ראשון שנטלה תרומתו. על כך תוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא זה האופן הראוי, שכבר נתרמה התרומה ואין כל חשש, ומה מקום ללמדנו שהדבר מותר באכילה? ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא במקרה זה שהלוי הקדימו את הכהן בעוד החיטה בשבלים, והפריש ממנו ללוי תרומת מעשר, ועדיין לא הפריש ממנו לכהן תרומה גדולה כדרך ההפרשה הראוי. ואף שאין לעשות כך לכתחילה, לאחר מעשה — מה שעשה עשוי, והאוכל מעשר ראשון שכזה הריהו מצטרף לזימון. וכדר' אבהו, שכן אמר ר' אבהו שכך אמר ריש לקיש: מעשר ראשון שהקדימו הלוי וקיבל אותו בעוד החיטה עדיין בשבלים — פטור מעשר זה מתרומה גדולה (היא התרומה לכהן), שנאמר: "והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר" (במדבר יח, כו), וללמדנו בא הכתוב: מעשר מן המעשר ("תרומת מעשר") אמרתי לך שחייב הלוי לתת, ולא תרומה גדולה וגם תרומת מעשר מן המעשר.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי הכי [אם כך], אפילו הקדימו הלוי בכרי כאשר גרגרי החיטה הוצאו מן השיבלים ונערמו לערימה, נמי [גם כן] לא יצטרך הלוי להפריש תרומה גדולה! אמר ליה [לו] אביי: עליך, כלומר, כנגד טענה כזאת אמר קרא [הכתוב]