על כך אמר ר' יוסי בר' חנינא: זוכה לברכות הללו, שנאמר: "לוא הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים. ויהי כחול זרעך וצאצאי מעיך כמעותיו, לא יכרת ולא ישמד שמו מלפני" (ישעיה מח, יח–יט). וכך הוא מפרש: אילו הקשבת למצוותי, ו"מצוה" מתפרש מלשון צוות = חבורה, כלומר, אם אתה נעשה צוות לחברך ואינך עוזבו בשעת התפילה — יתקיימו בך כל הברכות הכתובות בהמשכו של הפסוק (תר"י).

א ועוד תניא [שנויה ברייתא], אבא בנימין אומר: אלמלי נתנה רשות לעין לראות — אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין, שכה רבים הם ומצויים בכל מקום, ולא היה אדם מסוגל להמשיך לחיות את חייו הרגילים, אילו היה רואה אותם.

וכעין הדברים הללו אמר אביי: אינהו נפישי מינן, וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא [הם, המזיקים, מרובים מאתנו, בני האדם, ועומדים עלינו כתלוליות העפר שמסביב לחפירות התלמים].

אמר רב הונא: כל חד וחד מינן, אלפא משמאליה ורבבתא מימיניה [כל אחד ואחד מאתנו בני האדם, אלף מזיקים נמצאים משמאלו, ורבבה מימינו], והרי זה כעין ביאור לכתוב "יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש" (תהלים צא, ז) שה' מגן על האדם מפני כל אותם המזיקים.

כעין סיכום על פעולות המזיקים אמר רבא: האי דוחקא דהוי [אותו דוחק המצוי] ב"כלה" (התכנסות ללימוד תורה) — מנייהו [מהם, מן המזיקים] הוא בא, שאם לא כן מדוע כה צר המקום ב"כלה"? הני ברכי דשלהי [אותן ברכיים המתעייפות] — מנייהו [מהם] הן נגרמות, אף שלכאורה לא התאמץ האדם עד כדי כך. הני מאני דרבנן דבלו [אותם בגדי החכמים הבלים] — מחופיא דידהו [מחיכוכם שלהם, של המזיקים] הם בלים, שהרי אין החכמים עסוקים במלאכה הגורמת לבליית הבגדים, ומשום מה יתבלו? הני כרעי דמנקפן [אותן רגלים הנפצעות במכשולים] — מנייהו [מהם].

האי מאן דבעי למידע להו [מי שרוצה לדעת אותם, על קיומם] לייתי קיטמא נהילא, ונהדר אפורייה, ובצפרא חזי כי כרעי דתרנגולא [יביא אפר מנופה, ויפזר סביב למטתו, ובבוקר יראה כעין רגלי תרנגול], שרגלי השדים הינם כעין רגלי תרנגולים. האי מאן דבעי למחזינהו [מי שרוצה לראותם], ליתי שילייתא דשונרתא אוכמתא בת אוכמתא בוכרתא בת בוכרתא, וליקליה בנורא, ולשחקיה, ולימלי עיניה מניה, וחזי להו [יביא שליית חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, וישרפנה באש, וישחקנה, וישים וימלא עיניו ממנה, וכך יראה אותם]. וצריך הוא להיזהר באותו אפר, ולכן לשדייה בגובתא דפרזלא, ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, דילמא גנבי מניה, ולחתום פומיה [וישימנה בשפופרת ברזל, ויחתמנה בחותם ברזל, שמא יגנבו ממנו, המזיקים, ויחתום פיה] של השפופרת, כי היכי [כדי] שלא ליתזק [ינזק] ואכן, רב ביבי בר אביי עבד הכי, חזא ואתזק [עשה כן, ראה, והוזק], בעו רבנן רחמי עליה, ואתסי [בקשו חכמים רחמים עליו, ונרפא].

ב ועוד תניא [שנוייה ברייתא], אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת כראוי אלא בבית הכנסת, שנאמר בתפילת שלמה במקדש: "ופנית אל תפלת עבדך ואל תחינתו, ה' אלהי, לשמע אל הרנה ואל התפלה אשר עבדך מתפלל לפניך היום" (מלכים א ח, כח). ובהמשך הכתוב נאמר "לשמוע אל התפלה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" (מלכים א ח, כט) הרי שתפילתו של אדם נשמעת בבית המקדש, ובבית הכנסת שהוא מקדש מעט (הריא"ף). וכך יש להבין, במקום רנה, כלומר, בבית הכנסת שבו מרננים בציבור בשבחי ה' — שם תהא תפלה, שהוא המקום הראוי לתפילה.

וכעין ביאור לדברי אבא בנימין בזה אמר רבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת — שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" (תהלים פב, א) ו"עדת אל" היא המקום המיועד בו קהל ה' נועדים לשבחו, וה' מצוי (נצב) בעדתו.

ומפסוק זה למדים: מנין לעשרה שמתפללין בכל מקום ששכינה עמהם —מאותו פסוק שנאמר: "אלהים נצב בעדת אל", כי המספר הקטן ביותר של "עדה" הריהו עשרה (שהוא ה"מנין" לתפילה), ומבטיח איפוא הכתוב כי כאשר מצויה עדה של עשרה אנשים העומדים בתפילה לה', שכינתו מצויה שם.

ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם, שנאמר בהמשכו של הכתוב: "בקרב אלהים ישפט", ו"אלהים" בפסוק זה משמעו (כמו בשמות כב, ז–ח) — דיינים, שהם לפחות שלושה, הרי שבין הדיינים העוסקים בדין נמצא ה' והוא המסייע להם בהוצאת דין אמת.

ומנין לשנים שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם — שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלאכי ג, טז), שאם נדברים שנים מיראי ה' איש אל רעהו, שכינת ה' מצויה שם, והוא מקשיב לדבריהם.

על האמור בכתוב זה שואלים: מאי [מהו] "ולחושבי שמו"? אמר רב אשי: אם חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס, ולא עשאה — מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, והוא מ"חושבי שמו" שבכתוב.

ולהמשך דברי רבין בר רב אדא: ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו — שנאמר: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא), לאמור: אפילו אדם אחד הגורם להזכרת שם ה', שהוא כינוי לתורה (עיון יעקב) — בא אליו ה' ומברכו.

ושואלים: וכי מאחר שאפילו חד [אחד] העוסק בתורה שכינה עמו, תרי מבעיא [שניים נצרכה] לומר לנו ששכינה עמהם?! ומשיבים: בכל זאת קיים הבדל, תרי [שניים] — מכתבן מלייהו [נכתבים דבריהם] בספר הזכרונות, וכפי שנאמר: "ויכתב ספר זכרון" (מלאכי ג, טז), חד [אחד] לא מכתבן מליה [נכתבים דבריו] בספר הזכרונות.

ומוסיפים לשאול: וכי מאחר שאפילו תרי [שניים] העוסקים בתורה שכינה עמהם, תלתא מבעיא [שלושה נצרכה] לומר ששכינה עמהם?! ומשיבים: שאף כאן יש צורך במקרא מיוחד, מהו דתימא [שתאמר]: דינא שלמא בעלמא [דין עשיית שלום בלבד] הוא, ולא אתיא [באה] שכינה, שאפשר לחשוב שהמשפט הוא רק מכשיר בידי אזרחי המדינה לייצב את שלום התושבים, והיושבים בדין אין מעלתם כלומדי תורה, על כן קמשמע לן דדינא נמי היינו [השמיע לנו שדין הריהו גם כן] תורה.

ושואלים עוד: וכי מאחר שאפילו תלתא [שלשה] שורה שכינה עמהם, עשרה מבעיא [נצרכה] לומר ששכינה שרויה עימם?! ומשיבים: עשרה — קדמה [מקדימה] השכינה ואתיא [ובאה], שמשמעות הכתוב "אלהים נצב בעדת אל" — שה' נצב ועומד כבר כשבאה העדה להתפלל. ואילו תלתא [שלושה] — אין השכינה שורה עמהם עד דיתבי [שיושבים] הדיינים ודנים במשפט, שאז "בקרב אלהים ישפוט", גם הקדוש ברוך הוא המסייע עמהם, אך אינו מקדים וממתין לבואם.

ג ועוד מאמר אגדה אמר ר' אבין בר רב אדא, אמר ר' יצחק: מנין שהקדוש ברוך הוא מניח תפילין — שנאמר: "נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו" (ישעיהו סב, ח), כיון שדרך הנשבע להישבע בחפץ של קדושה, יש לפרש כי "ימינו" ו"זרוע עוזו" שבהם נשבע ה' מרמזים לחפצי—קדושה,

"בימינו" — זו תורה, שנאמר בתיאור מתן תורה: "מימינו אש דת למו" (דברים לג, ב), ואילו "זרוע עזו" שביד שמאל — אלו תפילין, שנאמר: "ה' עז לעמו יתן" (תהלים כט, יא).

ומפרשים: ה' יתן לעמו את מצות התפילין, המוסיפה להם עוז. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל — דכתיב [שכן נאמר]: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, י). ותניא [ושנינו בברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש ששם ה' כתוב עליהם, ובהם מתקיים כפשוטו "כי שם ה' נקרא עליך".

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני [אותם] תפילין דמרי עלמא [של רבון העולם] מה כתיב בהו [כתוב בהם]? אמר ליה [לו] רב חייא בר אבין, כתוב בהם: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא). כלומר, שבתפילין של הקדוש ברוך הוא שעל ידם כביכול הוא מתקשר וזוכר את עולמו, התמצית היא — ישראל.

ומוסיף רב נחמן בר יצחק לשאול: ומי [והאם] משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו [הקדוש ברוך הוא בשבחם] של ישראל? משיב לו רב חייא בר אבין: אין [כן], כן הוא הדבר, וכן מבואר הדבר בשני פסוקים הסמוכים זה לזה, דכתיב [שנאמר]: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצוותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו". וכתיב [ונאמר]: "וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך ולשמור כל מצוותיו" (דברים כו, יז–יח), וצירוף פסוקים אלו, משמעו — אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שייחדתם אותי, כמציאות נבדלת, כדבר מיוחד, החטוב לעצמו, שאין עוד כמוהו (יה"ג), וכגמול אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שתהיו עם סגולה — בשל בחירתכם בה'.

אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שישראל מייחדים את ה' באמרם: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים ו, ד), וכגמול אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שמייחד ומרומם את ישראל, באומרו: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". הרי שהקדוש ברוך הוא משתבח בישראל, ולכן כתוב שבחם ב"תפילין של רבון העולם".

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: תינח בחד ביתא [נוח ומובן הדבר לגבי בית אחד] שבתפילין, ואולם בשאר בתי מאי [הבתים מה כתוב בהם]? שהלא בתפילין של ראש ישנם ארבעה בתים, ובכל אחד מהם פרשיה אחרת העוסקת בשבח הבורא. ומה איפוא כתוב בענין שבחם של ישראל בשאר הבתים בתפילין שלו?

אמר ליה [לו] רב אשי: גם בשאר הבתים כתוב שבחם של ישראל, "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, כה' אלוהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז), "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת אשר אני נותן לפניכם היום" (דברים ד, ח), "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך" (דברים לג, כט), "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות באותיות ובמופתים " וגו' (דברים ד, לד), "ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך כאשר דיבר" (שם כו, יט).

ומקשה רב אחא בנו של רבא מצד אחר: אי הכי [אם כך], הלא נפישי להו טובי בתי [מרובים הם הבתים בתפילין הרבה], יותר מארבעה פסוקי שבח. אלא, כך יש לסדר את הפרשיות הללו בתפילין של בורא העולם: "כי מי גוי גדול" "ומי גוי גדול" דדמיין להדדי [שדומים זה לזה] — נמצאים בחד ביתא [בבית אחד] בתפילין, "אשריך ישראל" "ומי כעמך ישראל" — בחד ביתא [בבית אחד], "או הנסה אלהים" — בחד ביתא [בבית אחד], "ולתתך עליון" — בחד ביתא [בבית אחד].