א הלכה ג משנה המכנס (האוסף) מעות מעט מעט כדי שיצטברו לבסוף לכדי מחצית השקל, וכשהתחיל לאוספם אמר "הרי אלו לשקלי", וכשבא לתת אותם למחצית השקל מצא שהם יותר ממחצית השקל, בית שמאי אומרים: מותרן, כלומר, מה שהיה יותר מכדי שקל — הריהו נדבה, שהריהו הקדש, ואולם אין דינו כמחצית השקל אלא כתרומת נדבה למקדש, ונותנו בתוך הקופה ("שופר") המצויין כ'נדבה'. ובית הלל אומרים: מותרן חולין. שמלכתחילה היה בדעתו להקדיש רק מחצית השקל ולא יותר, והקדש בטעות אינו הקדש. ואם כשהתחיל לאוספם אמר "הריני אוסף מעות כדי שאביא מהן שקלי" — שוין, גם בית שמאי מסכימים, שהמותר חולין. מי שנתחייב בקרבן חטאת על עבירה בשוגג, וכינס מעות ואמר "אלו לחטאתי", ולבסוף נמצא שאסף יותר מכדי הצורך — הכל שוין בדעתם שהמותר הוא נדבה. ואולם אם אמר "שאביא מהן חטאתי" — שוין שהמותר חולין. אמר ר' שמעון: מה ההבדל בין שקלים לחטאת, שבשקלים אומרים בית הלל שהמותר חולין, ואילו בחטאת אומרים הם שהמותר נדבה? — אלא ששל שקלים יש להן קצבה, מחצית השקל ולא יותר, ולכן יכול להיות מותר ברור, אבל לחטאת אין לה קצבה, שאין קונים חטאת בסכום מסויים דווקא, וממילא כל הסכום שאסף יכול היה להיות חטאת, ולכן מה שלא לקח ממנו לחטאת יהיה על כל פנים לנדבה. ר' יהודה אומר: אף לשקלים אין להן קצבה אמיתית, שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין (משתמשים למקח וממכר) בדרכונות שהן מטבעות זהב מדיים בשווי שני שקלים של תורה שאותם הביאו עמהם מן הגולה, והיו נותנים את מחציתו למצות מחצית השקל. לאחר זמן כשהתבטלה מלכות מדי חזרו לשקול סלעים, שהם מטבעות של כסף שהיו המטבע שהיה נהוג בזמן בית המקדש השני, וערכן היה זהה לשקל של תורה, והיו נותנים למחצית השקל את מחציתם. וכשהשתנה לאחר זמן ערך המטבע וחזרו אחר כך לשקול טבעין שהן מחציות השקל של תורה, ביקשו איפוא לשקול (לתת למחצית השקל) מחצית ממטבע זה שהוא דינרין שהם רבע השקל, ולא קבלו מהן חכמים, אלא קבעו שיתנו לפחות כמחצית השקל של תורה. והרי שגם לשקלים אין קצבה קבועה וידועה! אמר ר' שמעון בתשובה: אף על פי כן, למרות שיש הבדל בשווי המטבעות הניתנים למחצית השקל בזמנים שונים, ואולם יד כולן שוה, ששווי מחצית השקל הוא לעולם קבוע, שהכל נותנים סכום אחד בשווה, ולכן כל סכום שאסף מעבר לשווי מחצית השקל לא התכוין להקדישו. אבל חטאת אין בה קיצבה כלל, כי זה מביא בהמה בשווי סלע וזה מביא בשתים וזה מביא בשלש, ולכן כאשר אסף מעות לחטאת, גם אם רבות הן, ודאי נתכוין לקנות בכולן בהמה לחטאת.

ב גמרא שנינו במשנה שהמכנס מעות ואמר "הרי אלו לשקלי" ונמצא לבסוף שכנס יותר ממחצית השקל, שלדעת בית שמאי מותרן נדבה ולדעת בית הלל מותרן חולין. ומביאים כי ר' יוסי בשם ר' לעזר מגדיר את המחלוקת: מה פליגין [במה הם חולקים] — במכנס פרוטרוט, שאסף מטבעות קטנות מעט מעט עד שהצטבר סכום גדול. שודאי התכוין לתת רק מחצית השקל אלא שלא שם לב שהצטבר סכום גדול יותר, ולכן לדעת בית הלל המותר על המחצית הוא חולין, שכן הקדש בטעות הוא, ולדעתם הקדש בטעות — אינו הקדש. אבל בנוטל ערימה של מטבעות ואומר "אלו לשקלי" — כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שודאי התכוין להקדיש את כל הסכום ולכן המותרן (המותר מהן) הולך לנדבה. ואילו ר' חייא ור' ביבא בשם ר' לעזר מגדירים כך את המחלוקת: מה פליגין [במה חלקו] וסבורים בית שמאי שהמותר נדבה — במכנס פרוטרוט, שבאופן כזה לדעתם כל המעות שאסף יותר ממחצית השקל, אף שהקדישן בטעות, הולכות לנדבה, כיון שלדעתם הקדש בטעות הריהו הקדש. אבל בנוטל ערימה של מטבעות ואמר "אלו לשקלי" — כולי עלמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהמותרן חולין. שאף בית שמאי מודים שלא התכוין להקדיש מלכתחילה סכום גדול כזה. אמר ר' חייא: מתניתא מסייעא [משנתנו מסייעת] לשיטת ר' ביבי. דתנן [ששנינו במשנתנו], אמר ר' שמעון: מה בין מותר השקלים שהוא חולין למותר חטאת שהוא נדבה? אלא שהשקלים יש להן קצבה ולחטאת אין לה קצבה. ונברר: מה אנן קיימין [במה אנו עומדים], באיזה אופן מדבר ר' שמעון? אם במכנס מעות מעט מעט וקודם לכן הריהו אומר "הריני אוסף מעות כדי שאביא מהן שקלי" — הרי בכגון זה כל עמא מודיי [כל העם מודים] שהמותרן חולין. ואם באומר "שאביא מהן חטאתי" — גם כן כל עמא מודיי [כל העם, הכל, מודים] שהמותר חולין, וכמבואר במשנה. אלא ודאי כן אנן קיימין [במקרה זה אנו (ר' שמעון) עומדים, עוסקים] בנוטל ערימה של מטבעות ואומר "אלו לשקלי". ועל כך טוען ר' שמעון כי שקלים על ידי (כיון) שקצבתן מן התורה, שהתורה קבעה סכום קצוב למתן מחצית השקל, מותרן חולין, שאף שכשאחז בכל המעות לא התכוין ליטול מהן אלא כדי מחצית השקל. ואולם חטאת על ידי (כיון) שאין קצבתן מן התורה אלא כל אחד מביא בהמה לחטאתו בשווי שרוצה, ושמא מלכתחילה רצה להביא לחטאתו בהמה ששוויה כסכום כל הערימה. ולכן מותרן הולך לנדבה. הרי אם כן הוכחה לשיטת ר' ביבי שכשנטל ערימה של מעות ואמר "אלו לשקלי", לדעת הכל המותר חולין. ושואלים: מה עבד לה [מה עושה בכך, בראיה זו] ר' יוסי בשם ר' אליעזר, שהרי היא נוגדת לכאורה את שיטתו! ומשיבים: ר' יוסי בשם ר' אליעזר פתר לה [מפרש אותה] את דברי ר' שמעון במשנתנו במכנס פרוטרוט, שאסף מעות מעט מעט ודווקא כדעת בית הלל, הסבורים שיש לחלק בין אם כנסם לשם שקלים שאז מותרם חולין לבין אם שקלם לשם חטאת שאז מותרם נדבה, וכפי ששנינו במשנתנו. ומקשים על ר' יוסי בשם ר' אליעזר: והא תנינן [והרי שנינו] במשנה הבאה: מותר שקלים — חולין, ומשמע שהמשנה מדברת בכל האופנים, ובכלל זה באומר "הרי אלו לשקלי", וכן שדעת הכל היא, וכשיטת ר' ביבי ושלא כשיטתך! ומתרצים: ר' יוסי פתר לה [פירש אותה] במכנס פרוטרוט, שאסף מעות מעט מעט ודווקא כדעת בית הלל הסבורים שבאופן זה המותר חולין.

ודנים בענין אחר: המפריש שקלו וסבר באותה שעה שהוא חייב להפריש, ונמצא לבסוף שאינו חייב, וכגון שנזכר שכבר נתן קודם לכן — השקל שהפריש לא קדש, כדין שאר הקדש בטעות שהלכה היא שאינו קדוש. המפריש בבת אחת שנים, שתי מחציות השקל, וסבר שהוא חייב שנים, אחד לשנה זו ואחד לשנה קודמת, וכגון שסבור היה שלא נתן אז מחצית השקל כדין, ולבסוף נזכר שבשנה הקודמת נתן כדין ונמצא איפוא שאינו חייב אלא אחד, והשני ניתן בטעות, אותו השני מה עביד ליה [מה אתה עושה בו, מה דינו]? ומשיבים: נשמענה מן הדא [נשמע זאת מהלכה זו]: הפריש אדם חטאתו לכפרת עוונו, וסבר באותה שעה שאכן חטא בשגגה חטא המחייבו חטאת, והרי הוא חייב איפוא חטאת, ונמצא לבסוף שאינו חייב — לא קדשה החטאת כלל. הפריש שתים, שתי בהמות, וסבר באותה שעה שהוא עבר בשגגה שתי עבירות ועל כן הוא חייב שתים, שתי חטאות, ונמצא שאינו חייב אלא אחת, אותה בהמה שניה מה את עבד לה [מה אתה עושה בה, מה דינה]? אלא רועה, כלומר, הריהי קדושה בקדושת חטאת, ואולם כיון שלא התחייב בה אין מקריבים אותה, אלא משאיר אותה שתרעה עד שיפול בה מום ותיפסל מהקרבה, ואז תימכר ויפלו דמיה לעולות נדבה. ואם כן הכי נמי [כך גם כן] כאשר הפריש בטעות שני שקלים ונמצא שלא היה חייב אלא אחד — יהיה אלו, כלומר, השקל השני. לנדבה. ודוחים: וכא היאך [וכאן איך] אתה מדמה לענין זה את דין השקלים לדין החטאת ואשר על כן אומר אתה בדין השקל השני כי "אלו לנדבה", והרי ברור הדבר שבענין זה דינם שונה, וכפי שכבר שנינו במשנתנו לחלק בין מותר השקלים שהריהו חולין לבין מותר החטאת שהריהו נדבה.

שנינו במשנה שר' יודא אומר על דברי ר' שמעון: אף למחצית השקל אין קיצבה מוגדרת, וכפי שמצאנו ששינו במשך הדורות את הסכום הקצוב למחצית השקל. ובהמשך פירט ר' יהודה את המטבעות שהיו נותנים למחצית השקל בתקופות השונות. ותחילה מסבירים את דברי המשנה: דרכונות ששנינו במשנה הם דינרין של זהב. ומה ששנינו חזרו לשקול סלעין, "סלעים" אלו כשמוען [כמשמע הדבר] שהם ארבעה דינרים. ומה ששנינו שחזרו לשקול טבעין, "טבעין" הם פלגי סלעין [חצאי סלעים], שני דינרים. ומה ששנינו שבקשו לשקול דינרין, "דינרים" הם קרטין [רבעי סלעים], דינר אחד. עוד שנינו: ולא קבלו עליהן, שלא הסכימו חכמים לקבל מהם דינרים למחצית השקל. ומהיכן למדו זאת חכמים? — מן הדא [מכאן], ממה שנאמר "והעמדנו עלינו מצו‍ת לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו" (נחמיה י, לג), ושלישית השקל שאמר הכתוב הוא שליש הדרכון. שמאחר וחששו חכמי אותו דור שיופחת ערך מחצית השקל שהיה נוהג באותה תקופה, קבעו שיש לתת באותו זמן לכל הפחות שליש המטבע שהיה נוהג באותו זמן, ולא פחות מזה. ומכיון שהוזכר פסוק זה מביאים דברים נוספים הנלמדים ממנו. ר' חלקיה בשם ר' אחא אמר: פסוק זה אינו עוסק במצוות מחצית השקל, אלא במצות הצדקה. ומתוך שייתר בלשונו וכתב "שלישית השקל" ולא "שליש השקל" מכאן, למדים אנו שצריך אדם לשלש שקלו שלש פעמים בשנה, שעל כל אדם להעניק לעניים שקל אחד שלוש פעמים בשנה לצדקה. וכן מכאן מפסוק זה למדים אנו שאין מטריחין על הציבור יותר משלש פעמים בשנה. אמר ר' אבין: מכאן גם ראיה או רמז לזה שהקופות מהן היו מפרישים את תרומת הלשכה היו בנות שלש סאין, מכאן לשלש קופות, מכאן לשלש הפרשות.

ושבים לדון במחצית השקל. ותחילה דנה הגמרא בטעם מצוה זו. כתיב [נאמר] "זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש "(שמות ל, יג). ונחלקו ר' יהודה ור' נחמיה בטעם נתינת מחצית השקל דווקא. חד אמר [אחד מהם אמר]: לפי שחטאו בעגל במחצית היום — יתנו מחצית השקל. וחד אמר [ואחד מהם אמר]: לפי שחטאו בשש שעות ביום — יתנו מחצית השקל, דעבד שיתא גרמסין [שסכומו שש גרמסים], שהיא מטבע קטנה שהיתה אז. ר' יהושע בי [מבית] ר' נחמיה בשם ר' יוחנן בן זכאי אומר בטעם הדבר: לפי שעברו ישראל במעשה העגל על עשרת הדברות (וכפי שאמרו חכמים בספרי פרשת שלח שכיון שעברו במעשה העגל על הדיבור הראשון "אנכי ה' אלוהיך" עברו בכך גם על כל שאר הדברות), יהיה נותן כל אחד ואחד עשרה גרה, שהם מחצית השקל, וכנאמר "זה יתנו מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל", ומתוך שהשקל עשרים גרה הוא, מחציתו — עשרה גרה. להלן מביאה הגמרא טעם נוסף לחובת הבאת מחצית השקל, שהיא כפרה לחטא מכירת יוסף. וקודם לכן מביאה הגמרא מימרא אחרת הכורכת את חובת קיום מצוה אחרת לחטא זה. ר' ברכיה אמר בשם ר' לוי בשם ר' שמעון בן לקיש: לפי שמכרו בני יעקב את יוסף שהוא בכורה של רחל בעשרים דינרי כסף, לפיכך נצטוו ישראל שיהיה כל אחד ואחד מהם פודה את בנו בכורו בעשרים דינרי כסף, שהם חמישה סלעים, שכן ארבעה דינרים בסלע. ושבים לחובת מחצית השקל, ר' פנחס בשם ר' לוי אומר: לפי שמכרו עשרה מבני יעקב את יוסף בכורה של רחל בעשרים דינרי כסף, ולפי זה נפל לכל אחד ואחד מהם שני דינרים שהם טבעה שהיא מחצית הסלע, לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן בכל שנה לשקלו טבעה.

א הלכה ד משנה האוסף מעות מעט מעט לצורך מחצית השקל, ונמצא שאסף יותר מכדי הצורך — אותו מותר שקלים הריהו חולין, וכשיטת בית הלל במשנה הקודמת. אבל מותר (עודף) הכסף שאסף יותר מכדי הצורך לקניית עשירית האיפה למנחתו, וכן מותר הכסף שאסף לקניית קרבנות שהתחייב בהם בשל טומאה או חטא, וכגון לקני (זוג עופות) זבין או לקני זבות וכן קני יולדות, או לחטאת או אשמות — כל אלה מותרן הולך לעולות נדבה המוקרבות כשהמזבח בטל ("קיץ המזבח"). זה הכלל: כל כסף שהוא בא לשם קרבן חטאת או משום אשמה, כלומר, לשם קרבן אשם — מותרן הולך לנדבה. מותר מעות שהפריש אדם לקניית עולה שנדר או נדב — הריהו הולך לקרבן עולה אחר שיביא בעתיד. מותר הכסף שהפריש אדם לקניית סולת למנחה — למנחה. מותר שלמים — לשלמים. מותר הכסף שהפריש אדם לקניית שה לקרבן הפסח אינו הולך לפסח אחר (וכגון לצורך הקרבן של השנה הבאה) אלא לקניית קרבן שלמים. מותר הכסף שנאסף לקניית הקרבנות של כמה נזירים והתברר שהוא יותר מכדי הצורך — הריהו הולך לצורך קרבנות נזירים אחרים. מותר הכסף שהפריש נזיר אחד לקרבנותיו — הולך לנדבה.