ג הלכה ב משנה במשנה הקודמת שנינו שבחמישה עשר באדר היו יוצאים שלוחי בית דין לבדוק אם עקרו בעלי השדות את הכלאים. אמר ר' יהודה: בראשונה היו אותם שלוחים עוקרין את הכלאים ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות. ומש ראו חכמים שלא הועילו בדבר ורבו עוברי עבירה מקיימי כלאים בשדותיהם, היו משליכין את הכלאים שעקרו לדרכים. ולבסוף התקינו שיהו מפקירין את כל השדה שיש בו כלאים ולא עקרום בעליו.

ד גמרא שנינו במשנתנו מה שאמר ר' יהודה לגבי שלוש תקנות חכמים בענין כלאי השדות שלא עקרום בעליהן. ומביאה הגמרא כי תני [שנויה ברייתא] המביאה בהרחבה את השתלשלות התקנות בענין זה: אמר ר' יהודה: בראשונה היו שלוחי בית דין עוקרין את צמחי הכלאים מן השדות ומשליכין לפניהן, לפני בעלי השדות, והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, האחת, שהיו אחרים (שלוחי בית דין) מנכשין את שדותיהן, ואחת אחרת, שהיו נהנין מן צמחי הכלאים האלה, שהיו מאכילים אותם לבהמותיהם. משרבו עוברי עבירה מקיימי הכלאים בשדותיהם, היו משליכין את צמחי הכלאים שעקרו על הדרכים, כדי שיידרסו ברגלי העוברים ושבים ולא יהיו ראויים לשימוש. ואף על פי כן היו עדיין שמחים על שהיו מנכשין את שדותיהן, ולכן התקינו שיהו מפקירין כל השדה כולה, ואז בוודאי לא יקיימו אנשים כלאים בשדותיהם.

ושואלים: מניין שהפקר בית דין הפקר? שהרי נאמר שבית הדין מפקירים את השדה ומשמע שהועילו במעשיהם, והשדות מופקרים, ומנין נלמד דבר זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר] שקראו עזרא ובית דינו לכל העם להתאסף בירושלים כדי להזהיר את אלה שנשאו נשים נכריות לגרשן, והודיעו כי "וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא י, ח). הרי שיש כח בידי בית דין להפקיר את רכוש העובר על דבריהם. ומניין שהיא השדה הזו שהפקיעו פטורה מן המעשרות, כדין שדה שהפקירוה בעליה? ר' יונתן בריה [בנו] של רב יצחק בר אחא שמע לה מן הדא [שמע, למד דבר זה מן הברייתא הזו], ששנינו בברייתא: אין מעברין את השנה, להוסיף לה חודש נוסף (אדר שני) לא בשביעית (בשנת השמיטה) ולא במוצאי שביעית (בשנה השמינית), ואם עברו ועיברוה — הרי זו מעוברת. ויש לשאול: ואותו חודש אחד שהוא מוסיף, כלומר, חודש אלול שלולא עיבור השנה היה צריך להיות חודש תשרי של השנה השמינית, האם לא, אין יבול השדות, פטור ממעשרות הוא? והרי שעל ידי תקנת בית דין מופקעת זכות הלויים במעשרות של יבול חודש זה, והפקר בית דין הפקר. ומוסיפה הגמרא לבאר את דברי ברייתא זו: עד כדון [עד כאן] אמרנו שהטעם שאין מעברים את השנה בשביעית, כדי שלא להרבות בפטור מן המעשרות, ואולם מוצאי שביעית מאי [מה טעם] לא יעברו? אמר ר' בון: שלא לרבות באיסור חדש. שמאחר ועד חודש ניסן של השנה השמינית מסתפקים ביבול התבואה של השנה השישית, וכרגיל אין בו כמות המספיקה ברווח לשנה השמינית, יש למהר ולהתיר את אכילת התבואה שנזרעה בשמינית על ידי הקרבת העומר בששה עשר בניסן, ובודאי שלא לאחרו בהוספת חודש נוסף לפני ניסן. ר' זעירא בשם ר' אלעזר אומר כך: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה בשביעית, נכונים עד שלא התיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והסתפקו בתבואת הארץ, ומכיון שהיתה זו מצומצמת לא האריכו את שנת השמיטה על ידי עיבורה. אבל משהתיר רבי להביא ירק מחוצה לארץ לארץ והיה להם די מזון, ולא היה צורך בתבואת הארץ, היא שביעית היא של שאר שני שבוע, שדין כל השנים זהה, ויכולים לעבר אף את השביעית.

תני אין מעברין וכו'. אמר ר' מנא: הדא דאת אמר [דברים אלה שאתה אומר] שאין מעברים את השנה השמינית אמורים בראשונה, שהיו השנים כתקנן, והיתה התבואה מבשילה כבר בחודש ניסן וראויה לאכילה ביום הקרבת העומר, אבל עכשיו שאין השנים כתקנן שאין התבואה מבשילה עד לאחר חודש ניסן, ודחיית הקרבת העומר בחודש אינה גורמת לעיכוב השימוש בתבואה החדשה — היא שביעית היא שאר שני שבוע ואין אנו מחלקים ביניהן. תני [שנויה ברייתא]: בית דינו של בית רבן גמליאל עיברוה במוצאי שביעית מיד. שכבר בתשרי של השנה שמינית קבעו שתהא שנה זו מעוברת. שנינו שר' יונתן מוכיח מדברי הברייתא שהפקר בית דין הפקר. ועל כך אמר ר' אבון: אין מן הדא, לית את שמע מינה כלום [אם מכאן אתה מביא ראיה, אין אתה יכול ללמוד ממנה דבר]. שכן עיבור השנה אינו תקנת חכמים, אלא מן התורה. שנאמר "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א), לומר: שומריהו שחודש (עונת) האביב יביאו בחידושו בזמן חידוש חודש ניסן של שנת הלבנה (שהיא קצרה בכאחד עשר יום משנת החמה). ואם מתברר שחג הפסח יהיה מוקדם מידי בגלל ההבדל שבין שנת החמה לשנת הלבנה, מעברים אותה שנה בכל זמן שיהיה. וכיון שעיבור השנה מן התורה הוא, אם יעברו את שנת השמיטה יהא החודש הנוסף פטור ממעשרות מן התורה. ואולם אין מכך ראיה למקרה שהפקירו חכמים תבואתו של אדם כדי לעונשו ולקונסו, שבכגון זה יתכן שאין התבואה נפטרת ממעשר.

והיידא אמרה דא [וברייתא זו אומרת אותו דבר] ששדה שהופקרה על ידי בית דין מכוח הפקר בית דין פטורה מן המעשרות. ששנינו: גדיש שלא לוקט תחתיו, שעשו את הגדיש על מקום שעדיין לא ליקטו העניים את שבלי הלקט ממנו, ושיבולים אלה שייכות לעניים, כל השיבולים הנוגעות בארץ — הרי הן של עניים ופטורות מן המעשר. ומשמע שאפשר לתקן תקנה כזו שלא יפרישו מעשר על פי תקנת חכמים. ואמר ר' אמי בשם ר' שמעון בן לקיש: משנה זו שיטת בית שמאי היא הסבורים ש"הפקר לעניים — הפקר (משנה פאה פו מ"א), ולכן יכולים חכמים לקבוע שיש דין לקט אף על השבלים שאינן לקט והרי זה כאילו הפקירום לעניים, ולשיטתם הוא הפקר גמור הפוטרן מן המעשר. דאי [שאם] כדעת בית הלל, הסבורים שהפקר לעניים בלבד אינו הפקר (שם) אף שהתירו לעניים שיהיו אוכלים מכל השיבלים שנגעו בארץ ואף מאלו שלא היו מן הלקט ואולם הריהם מעשרין אותן, ובלא מעשר אינם רשאים לאוכלן, וכאן נאמר שאינם מעשרים כלל. ואמר ליה [לו] ר' יוסי לר' אמי: שמענו שלא כדבריך, שהוא פטור ממעשר לדברי הכל, ואף לשיטת בית הלל. וטעם הדבר: משום קנסא [קנס]. שקנסו חכמים את מי שהגדיש תבואתו במקום הלקט שכל מה שנמצא סמוך לקרקע יהיה בגדר הפקר, והפקר פטור ממעשר.