מכאן אמרו חכמים: יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטפשים. שהרי במקרה שלא אמרו דבר לא הם ולא הוא — הכל יהיה מתוקן ויהיה ניתן לאכול משתי הקרבנות כל אחד משל עצמו, אבל כשאמרו גם הם וגם הוא — רק הראשון נאכל ואילו השני יוצא לשריפה. וכן נאמר: "גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון" (משלי יז, כח).

א במשנה דובר על שנים שנתערבו פסחיהם מה יעשו. ומציעים: לימא מתניתין [האם נאמר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר: "ואם ימעט הבית מהיות משה" (שמות יב, ד), מלמד הכתוב שמתמעטין והולכין בני החבורה ומושכים ידיהם מן הקרבן ובלבד שיהא אחד מבני חבורה הראשונה קיים, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: לא כן, ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא, שלא יהא הפסח זמן כלשהו בלא כל בעלים. ולכאורה במשנתנו כיון שבני שתי החבורות הראשונים מוותרים כל אחד על פסחו והוא מצוי בידו של אדם שנוסף מן השוק ואינו מן המנויים הראשונים, הרי זה שלא כשיטת ר' יהודה!

אמר ר' יוחנן: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה, כי כיון שאמר ר' יהודה במקום אחר אין שוחטין את הפסח על היחיד וחייבים להיות לפחות שני מנויים, הרי פסח זה שהיה בבעלותו של יחיד מעיקרא לאמנויי אחרינא בהדיה קאי [מתחילה פסח זה שימנה עוד אחר עמו עומד] ואותו שנצטרף לאחר מכן כאחד מבני חבורה דמי [נחשב], שהרי מתחילה היה על דעת כן.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דייקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כשיטת ר' יהודה, דקתני [ששנינו בה]: וכן חמש חבורות של חמשה חמשה. ונדייק של חמשה — אין [כן] שאז אפשר להשתמש בתקנה זו שילכו ארבעה מהם לחבורות האחרות. אבל ארבע חבורות של חמשה מנויים ואחת של ארבעה מנויים — לא נאמרו במשנה, לאו [האם לא] משום שלא פייש חד [נשאר אחד] מבני חבורה ראשונה גביה [לידו], שהרי אם ילך מחבורה זו מנוי אחד לכל אחת מהארבע חבורות האחרות, הרי שלא ישארו בחבורה זו אף אחד ממנוייה הראשונים ואין לעשות שיהא קרבן הפסח בלא אחד מבני חבורה הראשונה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שמשנתנו כשיטת ר' יהודה היא.