אהדר קרעיה [החזיר את קרעו], את המעיל שבו היה הקרע שקרע לאבלו של רב, לאחוריה [לאחוריו] וקרע קריעה אחרינא [אחרת] של אבל, ואמר: נח נפשיה [נחה נפשו] של רב, וברכת מזונא [המזון] על דיניה השונים עדיין לא גמרינן [למדנו]. עד דאתא ההוא סבא [שבא זקן אחד], רמא להו מתניתין [השליך, הראה להם סתירה מן המשנה] על ברייתא, כדרך שהובא קודם, ושני להו [ותירץ להם] שכיון דאמרי "ניזיל וניכול לחמא בדוך פלן" [שאמרו "נלך ונאכל לחם במקום פלוני"] — כהסבו דמי [נחשב הדבר].

א שנינו במשנה שכאשר הסבו, אחד מברך עבור כולם. אמר רב: לא שנו במשנה דין זה אלא לגבי פת לחם דבעי [שהיא צריכה] הסבה כדי שיוכל אחד לברך עבור כולם, אבל יין לא בעי [אינו צריך] לענין זה הסבה. ור' יוחנן אמר: אפילו יין נמי [גם כן] בעי [צריך] הסבה, ובלא הסבה כל אחד מברך לעצמו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר רב: לא שנו דין זה במשנה אלא לגבי פת — דמהניא ליה [שמועילה לו] הסבה, שאם אוכלים בצוותא אחד יכול לברך עבור כולם. אבל יין — לא מהניא ליה [מועילה לו] הסבה לצירוף וכל אחד מברך עליו לעצמו. ור' יוחנן אמר: אפילו יין נמי מהניא ליה [גם כן מועילה לו] הסבה.

על דברים אלה מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בתוספתא: כיצד סדר הסבה? — האורחין נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות (כסאות) עד שיכנסו כולם. לאחר שכולם נכנסו, הביאו להם מים וכל אחד ואחד נוטל את ידו אחת, כדי להחזיק בה את כוס היין. ולפני הסעודה כאשר בא להם יין — כל אחד ואחד מברך עליו לעצמו. לאחר מכן כאשר עלו על המטות והסבו לסעודה עצמה ובא להם מים ראשונים לנטילת ידים לסעוד, אף על פי שכל אחד ואחד כבר נטל את ידו האחת, מכל מקום חוזר ונוטל שתי ידיו כדי שיוכל לאחוז את המזון בשתי ידיו. ואם בא להם יין בתוך הסעודה — אף על פי שכל אחד ואחד כבר ברך לעצמו, מכל מקום עכשיו אחד מברך עליו לכולם.

ואם כן, להאיך לישנא [לאותה לשון, גירסה] שאמר רב שלא שנו במשנה אלא לגבי פת דבעי [שצריך] שתהיה הסבה, שרק אם הסבו ביחד אחד מברך לכולם, אבל יין לא בעי [אינו צריך] הסבה כדי שיוכל אחד לברך עבור כולם, קשיא רישא [קשה ההתחלה] ששנינו בה שהאורחים מברכים על היין כל אחד לעצמו!

ומתרצים: שאני אורחין דדעתייהו למיעקר [שונים הם האורחים שדעתם לעקור], שלפי שעה יושבים הם באולם שלפני חדר הסעודה, ודעתם לצאת ממנו מיד ולהיכנס לחדר האוכל, ולכן אין ישיבתם יחד נחשבת כישיבה של סעודה.

ולהאיך לישנא [ולאותה לשון] שאמר רב שלא שנו במשנה שאם הסבו אחד מברך לכולם אלא לגבי פת, מכיון דמהניא ליה [שמועילה לו] הסבה לענין זה, אבל יין לא מהניא ליה [מועילה לו] הסבה לענין זה, אם כן קשיא סיפא [קשה הסוף] שהרי נאמר שעל היין שבזמן ההסבה אחד מברך לכולם!

על כך משיבים: שאני התם, דמגו דקא מהניא ליה [שונה שם, שמתוך שמועילה לו] ההסבה לפת — מהניא ליה [מועילה לו] ההסבה ליין, שמאחר ונחשבת ההסבה כצירוף לענין אכילת הלחם נחשבת גם כצירוף לשתיית היין.

ב שנינו במשנה שאם בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו. ומסופר בתוספתא: ששאלו את בן זומא: מה טעמה של הלכה זו, מפני מה אמרו חכמים שאם בא להם יין בתוך המזון — כל אחד ואחד מברך לעצמו, ואם בא להם לאחר המזון — אחד מברך לכולם? אמר להם: טעם הדבר, הואיל ובשעת האכילה אין בית הבליעה פנוי, ואם ירצה אחד לברך עבור כולם יצטרך להמתין עד שיפסיקו כולם לאכול ויוכלו לפנות עצמם לשתיית כוס היין יחד (תוספות), וכדי למנוע טירחה פסקו שאין צורך לברך יחד.

ג שנינו במשנה שהוא, המברך, אומר ברכה על המוגמר (מיני בשמים וקטורת שהיו מביאים למקום הסעודה). ושואלים: מדקתני [ממה ששנינו] "והוא אומר על המוגמר", מכלל הדבר אתה למד דאיכא [שיש] עדיף מיניה [ממנו], ומכל מקום הוא המברך על המוגמר, ואמאי [ומדוע] מברך הוא, יברך זה שעדיף ממנו!

ומשיבים: הואיל והוא נטל ידיו תחלה באחרונה, במים אחרונים לפני ברכת המזון, לכן הוא המברך על המוגמר.

ומעירים: דברי זה מסייע ליה [לו] לרב, שאמר רב חייא בר אשי אמר רב: הנוטל ידיו תחלה באחרונה — הוא מזומן לברכה, שהוא זה שמברך. ומסופר: רב ור' חייא הוו יתבי קמיה [היו יושבים לפני] רבי בסעודתא [בסעודה]. אמר ליה [לו] רבי לרב: קום משי ידך [רחץ את ידיך]. חזייה דהוה [ראהו ר' חייא לרב שהיה] מרתת, רועד. שרב חשב שרבי רומז לו בזה שהוא מרבה לאכול יותר מדי, או שידיו אינן נקיות. אמר ליה [לו] ר' חייא לרב: בר פחתי [בן אצילים], עיין בברכת מזונא קאמר [המזון אמר] לך, שכוונתו היתה שתרחץ ידיך ראשון ותוכל להתכונן לברך.

ד ואגב הזכרת הברכה על המוגמר מביאים הלכות אחדות בברכות הריח. אמר ר' זירא אמר רבא בר ירמיה: מאימתי מברכין על הריח של המוגמר? — משתעלה תמרתו, כאשר עולה תימרת עשן מן הקטורת כשמניחים אותה על גבי הגחלים. אמר ליה [לו] ר' זירא לרבא בר ירמיה: והא [והרי] לא קא ארח [הריח]? שאמנם עשן הקטורת עולה, אך עדיין לא הריח בו המברך. אמר ליה [לו] רבא בר ירמיה: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], ברכת "המוציא לחם מן הארץ" שמברך אדם לפני אכילת לחם, והא [והרי] עדיין לא אכל ממנה! אלא ודאי אומרים שהוא מברך כיון שדעתיה למיכל [דעתו לאכול], הכא נמי דעתיה לארוחי [כאן גם כן דעתו להריח].

אמר ר' חייא בריה [בנו] של אבא בר נחמני שכך אמר רב חסדא שכך אמר רב, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא שכך אמר זעירי: כל המוגמרות (הקטורת) מברכין עליהן "בורא עצי בשמים" חוץ ממושק, לפי שמן חיה הוא, שכן הוא מופק מהפרשתה של חיה, שמברכין עליו "בורא מיני בשמים".

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אין מברכין "בורא עצי בשמים" אלא על מיני אפרסמון של בית רבי, ועל אפרסמון של בית הקיסר, ועל ההדס שבכל מקום, ולדבריהם מברכים כן על כל המוגמרות!

ומעירים: אכן זו תיובתא [קושיה חמורה] על מה שנאמר.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב יצחק: האי משחא [שמן זה] של אפרסמון מאי [מה] מברכין עלויה [עליו]? אמר ליה [לו] רב יצחק, הכי [כך] אמר רב יהודה: ברכתו היא "בורא שמן ארצנו", כי האפרסמון צמח למעשה רק בארץ ישראל, בבקעת הירדן. אמר ליה [לו] רב חסדא: בר מיניה [חוץ ממנו] מר' יהודה דחביבא ליה [שחביבה עליו] ארץ ישראל ביותר ולכן מזכיר הוא אותה בנוסח הברכה, ואולם לכולי עלמא מאי [לדעת כולם, כל שאר החכמים, מה] יש לברך על שמן אפרסמון?

אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' יוחנן: ברכתו היא "בורא שמן ערב".

אמר רב אדא בר אהבה: האי כשרתא [אותו מין בושם] מברכין עלויה [עליו] "בורא עצי בשמים", אבל על משחא כבישא [שמן כבוש], שהוא שמן זית שכבשוהו עם בשמים כדי שיקלוט את ריחם — לא. ורב כהנא אמר: אפילו משחא כבישא ברכתו "בורא עצי בשמים", אבל משחא טחינא, שמן שטחנו בשמים והניחום בתוכו — לא. ואילו נהרדעי [חכמי נהרדעא] אמרי [אומרים] שאפילו על משחא טחינא [שמן טחון] הפחות עוד בטיבו יש לברך כן.