מה טמא, שספק בידו לעשות לולא שאסרה התורה עליו ולכן אינו עושה. אף המצוי בדרך רחוקה נמי [גם כן] מדובר שספק בידו לעשות על ידי שליחים ולאכול בלילה ואינו עושה שפטרתו התורה, וכשם שהטמא שנזרק עליו הדם — לא הורצה, אף מי שהיה בדרך רחוקה ונזרק עליו הדם בהיותו עדיין שם — לא הורצה!

ורב נחמן אמר לך [יכול היה לומר לך] ולדחות ראיה זו בנימוק הבא: ר' עקיבא לטעמיה [לשיטתו] דקסבר [שסבור הוא] אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ אף על פי שיכול לטבול ביום ויהא טהור גמור בשעת אכילת פסחים. משמע שלשיטתו כל שאינו ראוי בשעת זריקה אינו ראוי כלל. ואנא סבירא לי [ואני סבור] כשיטת מאן [מי] שאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ ולכן אין דברי ר' עקיבא נוגעים לשיטתו.

א תנו רבנן [שנו חכמים], אלו שעושין את הפסח השני: הזבין והזבות, המצורעין והמצורעות ונדות ובועלי נדות והיולדות, השוגגין ושאר האנוסין והמזידין, וטמא מת ושהיה בדרך רחוקה.

אם כן שכל מי שלא עשה בראשון מכל טעם שהוא עושה בשני למה נאמר טמא? ותוהים: למה נאמר? הלא הוא צריך להכתב דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה [שאם רוצה הוא לעשות בפסח ראשון אין מניחים לו]! אלא כך צריך לתקן הלשון: אם כן למה נאמר בדרך רחוקה — לפוטרו מן הכרת אם לא עשה אף בפסח שני. וכשיטת מאן [מי] שאמר, רב נחמן, שאם שלח את קרבנותיו בראשון הורצה ולפיכך יש חילוק בין טמא ושהיה בדרך רחוקה, ויש טעם לומר את שניהם.

ב בברייתא זו הוזכרו כמה נשים טמאות שאינן עושות בראשון אלא בשני, ושואלים: אשה בשני מי מיחייבא [האם חייבת]? והא תניא [והרי שנויה ברייתא]: יכול לא יהו עושין את הפסח השני אלא טמא נפש (טמא מת) ומי שהיה בדרך רחוקה כמפורש במקומו בתורה, זבין ומצורעין ובועלי נדות שהיו טמאים בראשון ונטהרו בשני מנין שאף הם יעשו תלמוד לומר: "איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה... ועשה פסח לה'" (במדבר ט, י), נכפלה המילה "איש" לרבות גם אחרים, אבל בריבוי זה אין הנשים נכללות!

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] הברייתא הראשונה הכוללת נשים — כשיטת ר' יוסי שלדעתו שוחטים עבור נשים בפסח שני (לעיל פסחים צא, ב), הא [זה] הברייתא השניה שאינה מרבה אלא את הזכרים הטמאים — כשיטת ר' יהודה ור' שמעון האומרים (במדבר ט, י) שבפסח שני אין חיוב גמור, או אין כל חיוב, לנשים להשתתף.

ג תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: מי שביטל עשיית פסח במזיד חייב כרת על ביטול הפסח הראשון, וכן אדם אחר המבטל את הפסח השני חייב כרת על ביטול הפסח השני, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: חייב כרת על הראשון, ופטור על השני אם ביטל את הראשון בשוגג והזיד בשני, כיון שבו לא נאמר כרת. ר' חנניא בן עקביא אומר: אף על הראשון אינו חייב כרת אף אם ביטלו במזיד אלא אם כן הזיד ולא עשה את השני.

ומסבירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו רבי ור' נתן לשיטותיהם] שמחלוקת זו קשורה במחלוקת אחרת של חכמים אלה. דתניא [ששנויה ברייתא]: גר שנתגייר בין שני פסחים אחרי פסח ראשון ולפני פסח שני, וכן קטן שהגדיל ונתחייב במצוות בין שני פסחים — חייב לעשות פסח שני, אלו דברי רבי. ר' נתן אומר: כל שזקוק וחייב בעשיית פסח ראשון — זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון כגון שהיה אז קטן או גוי — אין זקוק גם לשני.

ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? רבי סבר: פסח שני רגל בפני עצמו הוא, וכל אדם ואפילו זה שלא היה ראוי בראשון חייב בפסח שני אלא אם כן עשה כבר פסח ראשון.

ואילו ר' נתן סבר: פסח שני רק תשלומין של פסח ראשון הוא, שאם היה אדם צריך להקריב בראשון ונאנס ולא יכול — עושה את השני, אבל תקוני [לתקן] את הראשון, לא מתקין ליה [מתקן אותו]. שאין הפסח השני פוטר מחיוב כרת אדם שהזיד ולא עשה את הראשון, אפילו אם עשה את השני. ואם שגג בראשון, אף על פי שהזיד בשני — פטור.

ור' חנניא בן עקביא סבר: שני תקנתא [תקנתו] של הראשון הוא, שאמנם אינו חובה לעצמו, אבל המקריב בו מתקן כל מה שהחסיר בראשון ולכן אם לא עשה בראשון אפילו במזיד, אם יעשה בשני יתכפר לו ואינו חייב כרת.

ומעירים: כי שלשתן מקרא אחד דרשו בצורות שונות שנאמר: "והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה הנפש ההיא מעמיה כי קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא האיש ההוא" (במדבר ט, יג) רבי סבר כך יש להבין: "וחדל לעשות הפסח ונכרתה" כלומר, שלא עבד [עשה] בפסח ראשון, והמשיך הכתוב ואמר "כי קרבן ה' לא הקריב במועדו" ומשמעות "כי" לדברי רבי היא "או" כלומר אי נמי [או גם כן] חזר ועבר באיסור נוסף ש"קרבן ה' לא הקריב במעדו" כלומר, בפסח השני — רק עליו נאמר "חטאו ישא האיש ההוא".

ושואלים וממאי [וממה מנין יודעים אנו] דהאי [שאותו] ביטוי "חטאו ישא" הכוונה לעונש כרת הוא? ושמא הכוונה לעונש אחר?