סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

א ועוד בדיני בציעת הפת אמר רב: מי שבצע פרוסת לחם ולפני שאכל ממנה הגיש פרוסה לאחר, ואמר לו "טול ברוך, טול ברוך" [קח וברך, קח וברך]אינו צריך לברך שנית, כי הפסקה זו נחשבת לחלק מצורך הברכה; ואולם אם אמר "הבא מלח" או "הבא לפתן"צריך לברך. שזו כבר נחשבת להפסקה בין הברכה לבציעה. ור' יוחנן אמר: אפילו אמר "הביאו מלח" או "הביאו לפתן" נמי [גם כן] אין זו הפסקה ואינו צריך לברך. ורק אם אמר "גביל לתורי, גביל לתורי" [בלול את האוכל עבור השוורים, בלול את האוכל עבור השוורים] הרי זו נחשבת כהפסקה וצריך לברך. ורב ששת אמר: אפילו אם אמר "גביל לתורי" [בלול לשוורים] נמי [גם כן] אינו צריך לברך, שאף דבר זה נחשב כצורך הברכה. שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר תחילה בכתוב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" והדר [וחזר] והמשיך הכתוב "ואכלת ושבעת" (דברים יא, טו), שקודם דובר במאכל הבהמה ורק אחר כך במאכל האדם, ולכן המכין את אכלם של השוורים הרי זה כחלק מההכנה לאכילה.

ב ובענין זה אמר רבא בר שמואל הלכה משום (בשם) ר' חייא: אין הבוצע את הפת רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד מן המסובים לאותו שולחן. ואולם מסופר כי רבא בר שמואל עצמו אקלע לבי ריש גלותא [הזדמן לבית ראש הגולה], אפיקו ליה ריפתא [הוציאו, נתנו לו פת], ובצע להדיא [מיד] בלי להמתין שיביאו מלח או ליפתן. אמרו ליה [לו]: וכי הדר מר משמעתיה [חזר אדוני מדבריו]? אמר להו [להם]: לית דין צריך בשש [אין זה זקוק להמתנה], שיש צורך במלח כדי לתת טעם בלחם מסוג גרוע, אך הפת הנקיה של בית ראש הגולה עריבה כשלעצמה, ואין צורך להטעימה במלח.

ג ועוד אמר רבא בר שמואל משום (בשם) ר' חייא: אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה, שהעומד חושש שיזלו מים על בגדיו ואינו מסיים צרכיו כראוי. אמר רב כהנא: ובעפר תיחוח, שהעפר סופג את המים ואינו חושש שמא ינתזו, אפילו בעמידה כלים המים. ואי ליכא [ואם אין] עפר תיחוח, יש דרך אחרת להיזהר מלכלוך בגדיו, שיעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון.

ד ועוד אמר רבא בר שמואל משמיה [משמו] של ר' חייא בדרך עצה טובה: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואם תעשה כן אי [אין] אתה נזוק. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים ואי [ואין] אתה נזוק. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] בסגנון קצת שונה: אכל כל מאכל ולא אכל אחריו מלח, שתה כל משקין ולא שתה אחריהם מים, אם היה זה ביוםידאג מן ריח רע בפה, ובלילה ידאג מפני מחלת האסכרה.

ובנושא בריאות הגוף הביאו את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: המקפה אכילתו במים, כלומר, ששותה מים רבים ו"מציף" בתוכם את אכילתו, אינו בא לידי חולי מעים. ושואלים: וכמה שיעור המים? אמר רב חסדא: קיתון לפת.

אמר רב מרי אמר ר' יוחנן: הרגיל באכילת עדשים אחת לשלשים יום מונע אסכרה מתוך ביתו. ומעירים על כך: אבל בכל יומא [יום]לא יאכל עדשים. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שהדבר קשה (יכול לגרום) לריח הפה.

וכן אמר רב מרי אמר ר' יוחנן: הרגיל באכילת חרדל אחת לשלשים יוםמונע חלאים מתוך ביתו. ומעירים: אבל בכל יומא [יום]לא יאכל חרדל, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שהדבר קשה לחולשא דלבא [לחולשת הלב].

ועוד עצה בענין בריאות, אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: הרגיל בדגים קטניםאינו בא לידי חולי מעים. ולא עוד, אלא שדגים קטנים מפרין ומרבין ומברין (מבריאים) את כל גופו של אדם האוכלם.

ואמר ר' חמא בר' חנינא: הרגיל באכילת קצחאינו בא לידי כאב לב, שהקצח משמש מרפא ללב. מיתיבי [מקשים] על כך: והרי שנינו שרבן שמעון בן גמליאל אומר: הקצחאחד מששים סמני (סמי) המות הוא, ולכן הישן למזרח גרנו, כלומר, שעושה גורן, ערמה של קצח וישן למזרח הגורן כך שהרוח המערבית מביאה את ריח הקצח אליו — הרי זה דמו בראשו. על כך משיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמרנו שהקצח מזיק הרי זה בריחו, ואילו הא [זה] שאמרנו שהוא יפה ללב הרי זה בטעמו בלבד. ומסופר: אימיה [אמו] של ר' ירמיה אפיא ליה ריפתא, ומדבקא ליה ומקלפא ליה [היתה אופה לו לחם, ומדביקה בו קצח להוסיף טעם, ומקלפת אותו] כדי שלא יזיק ריחו.

ה שנינו במשנה שר' יהודה אומר שעל ירקות מברכים "בורא מיני דשאים". אמר ר' זירא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חיננא בר פפא: אין הלכה כר' יהודה. והוסיף ואמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חיננא בר פפא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — לפי שאמר קרא [הכתוב] "ברוך ה' יום יום" (תהלים סה, כ), ויש לתמוה: וכי ביום מברכין אותו, את ה', ובלילה אין מברכין אותו? אלא בא הכתוב לומר לך: כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, שכל יום יש ליחד ברכה לעצמו, הכא נמי [כאן גם כן] בברכות על המזון כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו, ברך עליו ברכה מיוחדת לו.

ועוד אמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חיננא בר פפא: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. שכן מדת בשר ודםכלי ריקן מחזיק את שמניחים בתוכו, ואילו כלי מלא אינו מחזיק, אבל מידת הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא להיפך, שאצלו אדם שהוא בבחינת כלי מלא בדעת או במידות טובות מחזיק אם מוסיפים בו, ולעומת זאת כלי ריקן אינו מחזיק. ורמז לדבר ממה שנאמר: "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה" (שמות טו, כו), ודורשו: אם שמועתשמע גם בעתיד, ואם לאו [לא]לא תשמע. דבר אחר: אם שמוע, כלומר, שמעת בישן, במה שלמדת כבר — תשמע בחדש. ואולם אם יפנה לבבךשוב לא תשמע.

ו משנה משנה זו עיקרה בקביעה כי ברכות כלליות יותר מוציאות ידי חובה בדיעבד ברכות מפורטות יותר. שאם בירך על פירות האילן "בורא פרי האדמה"יצא ידי חובה. אם בירך על פירות הארץ "בורא פרי העץ"לא יצא ידי חובתו. ועל כולם, על כל דבר מאכל אם אמר "שהכל נהיה בדברו"יצא ידי חובה.

ז גמרא בתחילה מבררים: מאן [מיהו] התנא הסבור כי עיקר אילן ארעא היא [הוא הארץ], שמפני זה אפשר לברך על פירות האילן "בורא פרי האדמה"?! אמר רב נחמן בר יצחק: זו שיטת ר' יהודה היא, דתנן כן שנינו] במשנה העוסקת בדיני ביכורים: אם לאחר שקטף אדם את פירות הביכורים מאדמתו, יבש המעין או נקצץ האילן שהצמיח פירות אלו — מביא ביכורים, ואולם אינו קורא את דברי השבח שנאמרים על הביכורים, משום שהאילן או המעין שהם היו עיקר הפראתה של האדמה, אינם מצויים עוד, ואינו יכול להודות "על הארץ הטובה". ר' יהודה אומר: מביא וקורא, כי הארץ היא העיקר, והאילן אינו אלא חלק ממנה, וגם כאשר נקצץ האילן — הארץ שהיא עיקרו לא נשתנתה כלל. וכעין זה ההלכה גם בדיני ברכות שפירות העץ נחשבים כפרי האדמה.

ח שנינו במשנה אם ברך על פירות הארץ "בורא פרי העץ" — לא יצא ידי חובתו. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שהרי אין פירות האדמה בכלל עצים! אמר רב נחמן בר יצחק: לא נצרכה פיסקה זו במשנה אלא לשיטת ר' יהודה שאמר במקום אחר שחטה מין ממיני האילן היא. דתניא כן שנינו בברייתא]: האילן שאכל ממנו אדם הראשון, ר' מאיר אומר שגפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה וצרות על האדם אף כעת אלא יין, כפי שנאמר בנח: "וישת מן היין וישכר", (בראשית ט, כא), ששתה והשתכר. ואילו ר' נחמיה אומר שתאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו וחטאו בו נתקנו, שנאמר: "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית ג, ז), ובוודאי לקחו מן האילן הקרוב ביותר הוא עץ הדעת. ואילו ר' יהודה אומר שעץ זה חטה היתה, שגם עכשו מוסיפה החיטה דעת, שאין התינוק יודע לקרות "אבא" ו"אמא" עד שיטעום טעם דגן, והרי שיש בחיטה מן המוסיף דעת.

ומדברים אלה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הואיל ואמר ר' יהודה שחטה מין אילן היא, אם כן ליברך [יברך] עליה "בורא פרי העץ", על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שלענין ברכה הכלל שונה והיכא מברכינן [היכן מברכים אנו] "בורא פרי העץ"היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא, והדר מפיק [במקום שכאשר נוטל אתה את הפרי נשאר הענף, וחוזר ומוציא פירות],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר