סקר
לקראת סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

בצר ליה שיעורא [פחת לו שיעורו], כי שיעור קטן ביותר של אכילה הוא כזית לפחות, והזית בלא גרעינו הוא פחות משיעור זה.

אמר ליה [לו]: מי סברת [האם סבור אתה] כי כזית גדול בעינן [אנו צריכים] לשיעור אכילה? כזית בינוני בעינן [צריכים אנו], והא איכא [וזה הלא ישנו], שכן הזית ההוא דאייתו לקמיה [שהביאו לפני] ר' יוחנן, זית גדול הוה [היה], דאף על גב דשקלוה לגרעינותיה, פש ליה שיעורא [שאף על פי שהוציאו את גרעינו, נשאר לו השיעור].

וראיה לכך ששיעור זית אינו כזית גדול ממה דתנן [ששנינו במשנה]: זית שאמרו חכמים בדיני שיעורים אינו לא קטן ולא גדול, אלא בינוני. וזהו הזית הנקרא אגורי. ואמר ר' אבהו: זית זה לא "אגורי" שמו האמיתי אלא "אברוטי" שמו. ואמרי ליה [ויש שאומרים] ש"סמרוסי" שמו. ולמה נקרא שמו "אגורי" — מפני ששמנו אגור בתוכו, והרי זה רק כינוי לזן הזיתים.

א ומציעים עוד בענין ברכת השלקות שעסקו בה קודם לכן: נימא כתנאי [האם נאמר שבעיה זו היא כאותה מחלוקת תנאים] בנושא זה, כמסופר: דהנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה [שאותם שני תלמידים שהיו יושבים לפני] בר קפרא, והביאו לפניו כרוב מבושל ודורמסקין מבושלים ופרגיות, ונתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך. קפץ (הזדרז) וברך על הפרגיות. לגלג עליו חבירו על שהקדים מתוך רעבתנות ברכה שהיה צריך לברך אחר כך. כעס בר קפרא על שניהם וכך אמר: לא על המברך אני כועס, אלא על המלגלג אני כועס, כי אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר מעולם, ובשל כך נעשה בשר הפרגיות כה חביב עליו ובשל כך מיהר לאוכלו, אתה על מה לגלגת עליו? וחזר ואמר לשני: לא על המלגלג אני כועס, אלא על המברך אני כועס, והוסיף ואמר: אם חכמה אין כאן, זקנה אין כאן?! כלומר, אף אם אין בך דעת להחליט בעצמך על מה יש לברך קודם, הלא יכולת לשאול אותי, שאני זקן ממך.

והוסיפו על כך, תנא [שנינו]: ושניהם לא הוציאו שנתן, שמשום כעסו של בר קפרא נענשו ומתו שניהם באותה שנה, ומכאן רוצים להסיק לענייננו:

מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בזה הם חולקים], שהמברך שהקדים את הפרגיות סבר [סבור היה] שהברכה על שלקות ופרגיות היא "שהכל נהיה בדברו", הלכך [לכן] מאכל שהוא חביב יותר בעיני האוכל עדיף ויש להקדימו בברכה, ואילו המלגלג סבר [סבור היה] שעל השלקות מברכים "בורא פרי האדמה", ועל פרגיות מברכים "שהכל נהיה בדברו", הלכך פירא [לכן הפרי] עדיף, שברכתו מעולה יותר.

הסבר זה דוחים: לא, דכולי עלמא [לדעת הכל] כי על שלקות ופרגיות מברכים "שהכל נהיה בדברו", אלא הכא בהאי סברא קמיפלגי [וכאן בסברה זו הם חלוקים], מר סבר [חכם זה, המברך סבור היה] שהמין החביב עדיף להקדימו בברכה, ומר סבר [וחכם זה, המלגלג סבור היה] שהכרוב עדיף, דזיין [מפני שהוא מזין].

ב אמר ר' זירא: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב הונא אמר לן [לנו]: הני גרגלידי דלפתא [ראשי לפתות אלה], אם פרמינהו פרימא רבא [חותכם חיתוך מרובה] עד שנעשים חתיכות קטנות מאד — הרי בכך הוא משביח את טעמם ולכך מברכים עליהם "בורא פרי האדמה", ואם חותכם פרימא זוטא [חיתוך מועט], שנעשים חתיכות גדולות מברך עליהם "שהכל נהיה בדברו". וכי אתאן לבי [וכאשר באנו לבית מדרשו] של רב יהודה אמר לן [לנו]: אידי ואידי [זה וזה] ברכתם "בורא פרי האדמה", והא דפרמינהו טפי [וזה שחתכם יותר], הרי זה היה כי היכי דנמתיק טעמיה [כדי שימתיק טעמו].

מעין זה אמר רב אשי: כי הוינן בי [כאשר היינו בבית מדרשו] של רב כהנא, אמר לן [לנו]: תבשילא דסלקא, דלא מפשו בה קמחא [תבשיל של תרדים, שאין מרבים בו קמח] ברכתו "בורא פרי האדמה", ותבשיל דלפתא, דמפשו בה קמחא טפי [של לפת, שמרבים בו קמח יותר] ברכתו "בורא מיני מזונות". והדר [וחזר] רב כהנא מדבריו הראשונים ואמר: אידי ואידי [על זה וזה] מברכים "בורא פרי האדמה", והאי דשדו בה קמחא טפי [וזה שמשלכים, נותנים בה קמח יותר] הרי לדבוקי בעלמא עבדי ליה [להדבקה בלבד עושים לו זאת], והתבשיל העיקרי הוא הלפת שבקדרה ולא הקמח,

ומכיון שדובר בתבשיל תרדים, הוסיף ואמר רב חסדא דברים בשבחו: תבשיל של תרדין יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן שהוא מועיל לבני מעים. על כך אמר אביי: והוא דווקא באופן דיתיב אבי תפי, ועביד [שיושב התבשיל על הכירה, ועושה] "תוך תוך", כלומר, רותח.

ג אמר רב פפא: פשיטא [פשוט, מובן] לי כי מיא דסלקא [מי סלק], מים שנתבשל בהם הסלק — כסלקא [כסלק] נחשבים, ומיא דלפתא [ומי הלפת]כלפתא [כלפת], ומיא דכולהו שלקי [ומי כל השלקים]ככולהו שלקי [ככל השלקים] עצמם. ואולם בעי [שאל] רב פפא: מיא דשיבתא מאי [מי השבת, תבלין הניתן בקערה, מה הם]? וצדדי הבעיה: האם למתוקי טעמא עבדי [למתק את הטעם בקדרה עושים אותו], או שמא לעבורי [להעביר] את הזוהמא עבדי לה [עושים אותו]? שאם נתינת השבת במאכל היא כדי לתת בו טעם הרי המים שנתבשלה בהם דינם כמרק של שאר ירקות, ואולם אם שמים את השבת רק להסיר את הזוהמה מן המאכל — כדי שהשבת תספוג את הקצף ושאריות המרק, הרי שאין מעוניינים מלכתחילה בטעמה, ואין לברך על מרק ממנה.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה במסכת עוקצין האומרת כי השבת מש כבר נתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה, שאם היתה השבת של תרומה, לאחר שנתנה טעם אינה עוד בעלת ערך ושוב אינה נחשבת כתרומה, וכן אינה מטמאה טומאת אוכלים, מפני שיצאה מכלל אוכל. שמע מינה [למד ממנה] כי השבת למתוקי טעמא עבדי לה [למתק את הטעם עושים אותה]. ומסכמים אכן שמע מינה [למד ממנה].

ד אמר רב חייא בר אשי: פת צנומה (מיובשת) ששמו אותה להישרות בקערה מברכין עליה "המוציא" אף אם היה לפניו ככר לחם אחר, שדינה כלחם שלם לכל דבר. ופליגא [וחלוקה] הלכה זו על דברי ר' חייא, שאמר ר' חייא: צריך שתכלה ברכה עם הפת, כלומר, את ברכת "המוציא" יש לברך עם חתיכתה של הפרוסה מככר הלחם, והפת הצנומה הריהי כבר פרוסה ועומדת.

על הנחה זו מתקיף לה [מקשה עליה] רבא: מאי שנא [במה שונה] פת צנומה שלא מברכים עליה "המוציא" — משום דכי כליא [שכאשר מסתיימת] הברכה — על פרוסה קא כליא [היא נגמרת], והרי על הפת נמי [גם כן], כי קא גמרה [כאשר מסתיימת] הברכה הלא על פרוסה גמרה [היא מסתיימת] שהרי חותכים את הלחם לפני הברכה!

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר