משיגריעו שיגדלו מעט, והזיתים משיניצו ותיראה מקצת דמות הפרי מהם, ושאר כל האילנות משיוציאו תחילת פרי. ואמר רב אסי: הוא שיעור בוסר, הוא גירוע, הוא פול הלבן, ותחילה תוהים על הלשון: פול הלבן סלקא דעתך [עולה על דעתך] וכי מה לפול הלבן על הגפנים?! אלא אימא [אמור, ותקן]: שיעורו כפול הלבן.

ומאן שמעת ליה [ומי שמעת אותו] שאמר בוסר — אין [כן] נחשב כפרי, סמדר — לא, הלוא הם רבנן [חכמים] ולא ר' יוסי, וקתני [ושנו] אף הם שאר כל האילנות משיוציאו. משמע שבדקלים גם תמרי הבוסר דקלים הם! אלא חוזרים אנו מהתירוץ הקודם ואומרים כי ר' אילעאי בדניסחני קץ [בתמרים גרועים קצץ], שתמרים אלה לעולם אינם מתבשלים על העץ ואין להם תקנה אלא בהבחלה בקרקע בלבד, ומשום כך אינו עובר כשקוצצם.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אוכלין בענבים בשביעית עד שיכלו דליות (ענפי) הגפנים של המקום אוכל. ואם יש מאוחרות מהן — אוכלים עליהם, שלא נאמר שם מקום זה אלא מתוך ההנחה שהוא האחרון, אבל לא לקבוע הלכה באופן זה דוקא.

וכן אוכלים בזיתים עד שיכלה זית אחרון שבתקוע, ואילו ר' אליעזר אומר: עד שיכלה אחרון של גוש חלב. ומה משמעו שיכלה — כדי שיהא עני יוצא לחפש ואינו מוצא לא בנופו (בענפיו) ולא בעיקרו (בגזעו) מן הזיתים שנפלו כדי שיעור רובע הקב. אוכלין בגרוגרות (תאנים יבשות) עד שיכלו פגי בית היני.

אמר ר' יהודה: לא הוזכרו פגי בית היני לשם ענין זה אלא שכבר נחשבים הם כפירות לענין מעשר. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: פגי בית היני ואהיני דטובינא (ותמרי טובינא) שאינם מגיעים לבישול גמור — בכל זאת טובים הם למדי, וחשובים עד שהם חייבים במעשר.

שנינו כי אוכלים בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אוכלין תמרים על של בין הכיפין שנמצאים עדיין בין ענפי הדקל ואין אוכלין על של בין השיצין (הקוצים).

ורמינהי [משליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת (שבועות), בגרוגרות עד החנוכה, ובתמרים עד הפורים, ואמר רב ביבי: ר' יוחנן תרתי בתרייתא [שתים אחרונות] — מחליף. כלומר, שהיה גורס בגרוגרות עד הפורים, ובתמרים עד החנוכה, ושיעור זה נבדל ממה שאמרנו שמותר לאכול תמרים עד שיכלה האחרון בצוער. ומשיבים: אידי ואידי חד שיעורא [זה וזה שיעור אחד] הוא, אלא שהחכם הראשון קבע לפי המקומות בהם גדלים תמרים והאחר לפי סדר הזמנים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הא קתני בהדיא [הרי שנינו במפורש] אם יש מאוחרות מהן — אוכלים עליהן, משמע שלא נקבעו המקומות אלא לסימן והכל נקבע למעשה לפי המציאות, וכן גם לענין קביעות הזמנים.

ב תניא [שנויה תוספתא] כהמשך לדברים שהובאו קודם משם רבן שמעון בן גמליאל אומר: סימן להרים שצומחים בהם עצי מילין (עפצים המשמשים להכנת דיו), סימן לעמקים — דקלים, סימן לנחלים — קנים, סימן לשפלה — שקמה. ואף על פי שאין ראיה לדבר שזהו הסימן, מכל מקום יש זכר לדבר ורמז לו בכתוב שנאמר: "ויתן המלך את הכסף בירושלים כאבנים ואת הארזים נתן כשקמים אשר בשפלה לרב" (מלכים א י, כז).

ומבארים את פרטי תוספתא זו: "סימן להרים מילין סימן לעמקים דקלים". לשם מה זקוקים לסימנים אלה? נפקא מינה [יוצא מזה] שינוי הלכה למעשה לענין בכורים. דתנן [שהרי שנינו בברייתא]: אין מביאים בכורים אלא משבעת המינים ודווקא מן המשובחים שביניהם, ולכן לא מביאים מדקלים שבהרים שכיון שאינם המקום הראוי לדקלים אין פירותיהם משובחים, ואף לא מפירות שבעמקים שאין פירות ההר גדלים שם כראוי.

"סימן לנחלים קנים" נפקא מינה [יוצא מזה הבדל למעשה] לענין נחל איתן האמור בתורה, שיש לערוף בו את העגלה שמביאים על רצח שלא נודע רוצחו אל הנחל וסימנו של נחל — מקום גידול קנים. "סימן לשפלה שקמה" מסבירים נפקא מינה [יוצא מזה להלכה] לענין מקח וממכר, שאם היתנה אדם שהוא קונה אדמה בשפלה הגדרת הדבר היא למקום המגדל שיקמים. ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך] להסביר שהדבר נוגע להגדרת טיב הקרקעות ולמקח וממכר כולהו נמי [כולם גם כן] שאר הסימנים יפים למקח וממכר, לדעת מה נקרא איזור הרים ומה נקרא מקום עמקים.

ג משנה כיון שדובר במשנה הראשונה בדבר מקומות שנהגו בהם מנהגים שונים, מביאים עוד הלכות שונות הקשורות בחילוקי מנהגי המקומות. מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים — מוכרין, מקום שלא נהגו למכור מפני כמה חששות וגזרות שיש בדבר — אין מוכרין. אבל בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה כפרות וגמלים וגם לא עגלים וסייחים, בין שהיו בעלי החיים שלמים בין שהיו שבורים (בעלי מומים). משום שאסרו חכמים מכירה זו שמא יקרה שלא תגמר המכירה או יתחרט אחד הצדדים, ונמצא למפרע שעבדו בבהמתו של ישראל בשבת בניגוד לאמור במפורש בתורה. ר' יהודה מתיר בשבורה שהרי אינה בת מלאכה. בן בתירא מתיר בסוס רכיבה, כי רכיבה על סוס אינה מלאכה שנאסרה מן התורה.

ועוד מנהג הקשור בדיני פסח. מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אף מחוץ למקדש ולאחר חורבנו — אוכלין, מקום שנהגו שלא לאכול שמא ייראה כאוכל קרבן פסח בחוץ — אין אוכלין.

ד גמרא אמר רב יהודה אמר רב: אסור לו לאדם בזמן הזה שיאמר "בשר זה לפסח הוא" מפני שנראה כמקדיש בהמתו לקרבן פסח ולבסוף אוכל קדשים בחוץ. אמר רב פפא: האיסור לומר "דבר זה לפסח" — הכוונה היא דוקא למיני בשר, שהם דומים לקדשים, אבל חיטי [חיטים] — לא, כי כאן אין טועים, ויודעים כי דמינטר לפסחא קאמר [שנשמר הקמח לפסח אמר, התכוון].

ושואלים: ובשר לא? וכי באמת אסור לומר על בשר שהוא לצורך פסח? מיתיבי [מקשים] אמר ר' יוסי: תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי, בני קהילתו, לאכול גדיים מקולסים (צלויים בשלמותם) בלילי פסחים כעין צליית הפסח במקדש. שלחו לו חכמי ישראל: אילמלא תודוס אתה שאתה אדם חשוב גזרנו עליך נדוי שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ. ותוהים על הלשון: "קדשים" סלקא דעתך [עולה על דעתך] הרי ודאי שלא היו אלה קדשים! אלא אימא [אמור תקן]