א משנה אין חוששין לאחר בדיקה שמא גיררה חולדה חמץ מבית לבית וממקום למקום והחזירה את החמץ למקום שנבדק, שאם כן אתה חושש — יש גם לחשוש שמא גררה מחצר לחצר ומעיר לעיר, ואם כן — אין לדבר סוף, ואין איפוא אפשרות לסמוך על כל בדיקה שהיא.

ב גמרא מדברי המשנה בענין חולדה מדייקים בגמרא: טעמא [הטעם] דוקא משום שלא חזינא דשקל [ראינו שלקח] העכבר, הא [הרי] שאם חזינא דשקל [ראינו שלקח] — חיישינן [חוששים אנו], ובעי [וצריך] בדיקה נוספת שמא הכניס בו העכבר דבר מה.

ועל מסקנה זו מקשים: ואמאי [ומדוע]? נימא אכלתיה [נאמר שהחולדה אכלתו] את הלחם שלקחה! מי [האם] לא תנן [שנינו במשנה] בדומה לזה: מדורות (דירות) הגוים טמאים, וטעמו של דבר שמא הפילה אשתו של הגוי נפל, והגוים קוברים את הנפלים בבתיהם, ונמצא הבית טמא טומאת מת מחמת הנפל. וכמה ישהה גוי במדור, ויהא המדור צריך בדיקה — ארבעים יום. שנפל בן פחות מארבעים יום אינו כלום, שכן זה הוא זמן יצירת הוולד.

ואף על פי שאין לו לגוי אשה גוזרים טומאה, לפי שלא חלקו חכמים בגזירותיהם שלא יבואו הבריות לטעות ולהכשל (מאירי). וכל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלוך בו בלי הפרעה — אינו צריך בדיקה לנפל, כי אנו מניחים שודאי אם היה קבור שם, אכלו אלה אותו. ולמדנו מכאן לפי דרכנו שחכמים סבורים שהחולדות אוכלות את כל מה שהן מוצאות. ואם כן אף לענין חמץ, גם אם ראינו שנטל העכבר את החמץ נאמר שמן הסתם כבר אכלו, ואין צורך בבדיקה חוזרת!

אמר ר' זירא: לא קשיא [קשה] ויש לחלק בין הדברים; הא [זה] שהתרנו — בבשר, והא [וזה] שאמרנו שיש לחשוש — בלחם. והסבר הדברים: בבשר — לא משיירא [משיירת] החולדה, ולכן אומרים שודאי נאכל הנפל כולו. בלחם — משיירא [משיירת] היא פירורים, והם המצריכים בדיקה חוזרת.

אמר רבא: האי מאי [זה מהו]? כלומר מה מקום לקושיה זו, שמתחילה לא היה לה בסיס, בשלמא התם [נניח שם] בנפל — אימור הוה, אימור לא הוה [אמור שהיה נפל, אמור שלא היה]. שהרי אין זה וודאי. ואם תמצא לומר הוה [היה] — אימור אכלתיה [אמור שאכלתו], שהרי עצם קיומו של הנפל היה רק השערה ולא יותר. ואפילו אם היה, ישנה סבירות גבוהה שנאכל. אבל הכא [כאן], שודאי דחזינא דשקל [שראינו שלקח] לחם — מי יימר דאכלתיה [מי יאמר שאכלתו]? הוי [הריהו] ספק וודאי, וכלל בידינו בכל התחומים: שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן אין ספק־אכילה של החולדה מוציא מידי ודאי מציאותו של החמץ.

על כלל זה מקשים: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי?! והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: חבר שאנו סומכים עליו שהוא מדקדק בהפרשת מעשרות, שמת, והניח מגורה (מחסן) מליאה פירות, ואפילו הן בני יומן כלומר שקנה אותן באותו יום עצמו שמת — הרי הן בחזקת מתוקנין, וסומכים עליו שמן הסתם עישרם בעצמו או שציווה לאחר לעשרם. והא הכא [והרי כאן], שודאי טבילי הני פירי [טבל הן אותן הפירות], שהרי פירות שלא הפרישו מהם מעשר טבל הם, וספק מעושרין על ידי החבר וספק לא מעושרין, ובכל זאת קאתי [בא] ספק שמעושרים ומוציא מידי ודאי טבל!

ודוחים: התם [שם] ודאי וודאי הוא, שודאי הפירות מעשרי [מעושרים], ואפשר לסמוך בכך על דברי ר' חנינא חוזאה. שאמר ר' חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאין מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן (מעושר). ולכן יש לראות בכך וודאות, שוודאי כבר עישר החבר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ואפשר לתרץ בדרך אחרת: גם שם, לגבי הפירות, ספק וספק הוא, דילמא מעיקרא אימור דלא טבילי [שמא מתחילה אמור שלא נעשו טבל], שיש אפשרות שפירות אף שלא עושרו לא יחשבו כטבל, וכדברי ר' אושעיא.

שאמר ר' אושעיא: מערים אדם על תבואתו שלא להפריש ממנה מעשרות מדין תורה, ומכניסה במוץ שלה אל חצירו לפני שהוא דש וזורה, כדי שתהא בהמתו אוכלת ממנה ופטורה בכך מן המעשר. שחובת המעשר על פירות גמורים חלה גם על סוג הפירות הניתן למאכל בהמה, ואולם תבואה או פירות שלא נגמרה המלאכה בהם, יכול לתת לבהמתו בעודם טבל. ולפי הלכה זו הלא יתכן שהפירות שהכניס אותו חבר עדיין לא התחייבו במעשרות ואינם טבל, ולהלכה רק ספק וספק הוא.

ומקשים עוד על רבא: וכי אין ספק מוציא מידי ודאי?! והתניא [והרי שנינו בברייתא] אמר ר' יהודה: מעשה בשפחתו של ישראל מציק (אדם תקיף) אחד בעיירה רימון, שהטילה נפל לבור