אמר ר' יוחנן: ושניהם ר' שמעון בן ננס ור' עקיבא שחלקו בכך מקרא אחד דרשו שנאמר "ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את כל הטמאה עבודה זרה שטמאה כמת אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' (לעזרה) ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה" (דברי הימים ב כט, טז)

מר [חכם זה, בן ננס] סבר: מדאשתני [כיון שהשתנו הדברים] כי בעזרה, "חצר בית ה'", עשו זאת הלוים, משמע שחובת הוצאת טומאה בעזרה ליכא [אין כאן] ושוב אין הכהנים מצווים על כך.

ומר [וחכם זה] סבר: עד היכא דלא אפשר בלוים מפקי [היכן שאי אפשר בלוים מוציאים] הכהנים, שהרי אסור ללוים להיכנס אל ההיכל. השתא [עכשיו] בעזרה שאפשר להוציא בלוים תו לא מטמאי [שוב אין מטמאים] הכהנים שאסור להם להיטמא, אלא הלוים מוציאים מאותו מקום שהם יכולים להיכנס בו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל נכנסין בהיכל אם המטרה היא לבנות אותו לתקן ולהוציא את הטומאה מתוכו, אלא מצוה בכהנים אם אפשר, אם אין שם כהנים — נכנסין לוים, אין שם לוים — נכנסין ישראלים. ואידי ואידי [וזה וזה] טהורים — אין [כן] הם הנכנסים, טמאים — לא.

אמר רב הונא: רב כהנא שכהן היה מסייע כהני [לכהנים] ומדגיש את מעלת קדושתם, דתני [שכן שנה] רב כהנא: מתוך שנאמר על כהן בעל מום "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי כי אני ה' מקדשם" (ויקרא כא, כג) יכול לא יהו כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח לעשות ריקועי פחים של זהב עבור בית קודש הקדשים —

תלמוד לומר "אך" שהוא ביטוי של מיעוט, ומשמעו: חלק, שאף כי מצוה בתמימים (שלמים, בלי מומים) לכתחילה, אם אין שם כהנים תמימים — נכנסין בעלי מומין. וכן מלכתחילה מצוה בכהנים טהורין, אין שם טהורין — נכנסין טמאין. אידי ואידי [אלה ואלה] כהנים — אין [כן], ישראלים — לא. הרי שלרב כהנא עדיפים כהנים טמאים על ישראלים טהורים.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה] כהן טמא או כהן בעל מום, איזו מהן נכנס? רב חייא בר אשי אמר רב: טמא נכנס דהא אישתרי [שהרי הותר] בעבודת ציבור. שכן בשעה שכל הציבור כולו נטמא, אף הכהנים הטמאים ראויים לעבודה, מה שאין כן בעלי מומים, שלא הותרו בעבודה כלל. ר' אלעזר אומר: בעל מום נכנס שהרי הוא טהור ויש בו קדושת כהונה אף שפסול לעבודה, דהא אישתרי [שהרי הוא מותר] באכילת קדשים, משמע שאף במומו הוא נשאר בקדושת כהונה. שאלה זו לא נפתרה והושארה בגמרא ללא סיכום.

א במשנה שנינו: ר' שמעון אומר מה שהתירו חכמים משלך התירו. ושואלים: ר' שמעון היכא קאי [לאיזה דבר במשנה הוא מתיחס]? ומשיבים: התם קאי [לשם עומד מוסבים דבריו] דתנן [ששנינו במשנה]: מי שהחשיך חוץ לתחום, אפילו אמה אחת לא יכנס. ר' שמעון אומר: אפילו חמש עשרה אמה יכנס, לפי שאין המשוחות (המודדים) ממצעין (מדקדקים) את המדות מפני הטועים.

דקאמר תנא קמא [ממה שאמר התנא הראשון] לא יכנס, ואמר ליה [לו] ר' שמעון: יכנס וטעמו כפי המבואר — שבאמת מידת התחום מגיעה עד לאותו מקום, ונמצא שמה שנתנו לאדם הוא שלו על פי הדין.

עוד אמר ר' שמעון: שלא התירו לך אלא משום שבות, ושואלים: היכא קאי [למה הוא מתייחס]? ומשיבים: התם קאי [לשם לדברים אלה מתיחס] דקאמר תנא קמא [ממה שאמר התנא הראשון] לגבי נימת כינור שבמקדש שנקרעה בשבת — קושרה. ואמר ליה [לו] ר' שמעון: עונבה, וטעמו של דבר:

עניבה שלא אתי [בא] בשלה לידי חיוב חטאת בכל מקום שהרי עניבה אין בה איסור מלאכה של קשירה כלל שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים], אבל קשירה דאתי [שיכול לבוא] בשלה לידי חיוב חטאת אם יעשנה מחוץ למקדש לא שרו ליה רבנן [התירו לו חכמים], שלשיטת ר' שמעון לא התירו חכמים אלא דבר שאיסורו הוא משום שבות בלבד.