משום דהוי [שהריהו] דירה שתשמישה לאויר, כלומר שאינה בנויה לצורך מגורים אף כי יש בה מחיצות, וכלל הוא: כל דירה שתשמישה לאויר או לצל — אין מטלטלין בה אם שטחה יתר מבית סאתים, משום שאיננה מקום דירה גמור וחכמים עשאוה כדין קרפף שאינו רשות היחיד לכל ענין.

א נאמר שאם היו שרשיו של האילן גבוהין מן הארץ שלושה אין משתמשים בו. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: שרשי אילן הבאין מן האילן מלמעלה מגובה שלשה טפחים וחוזרים ויורדים לתוך שלשה טפחים סמוך לארץ, מה דינם? רבה אמר: מותר להשתמש בהן, ורב ששת אמר: אסור להשתמש בהן.

ומסבירים את טעמיהם, רבה אמר: מותר להשתמש בהן — שכל פחות משלשה טפחים בסמיכות דארעא [של הארץ] — ארעא [ארץ] היא, ומותר להשתמש בו. רב ששת אמר: אסור להשתמש בהן, שכיון שמכח איסור קאתי [באו] — אסורין, שהרי החלק שממנו הם צומחים אסור, ולכן אף אלה צריכים להיות אסורים.

ומגבילים את המחלוקת: אותם שורשים דדמו כמשוניתא [שדומים כצוקים] שהם עולים ויורדים, ודאי שהשורשים העבים דסלקין לעילא [העולים למעלה] — אסורין לדברי הכל. אבל השורשים הקטנים יותר שטבעם הוא דנחתין לתתאי [שיורדים למטה] — שרו [מותרים]. וביחס ליוצאים לצדדין — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של רבה ורב ששת, שלרב ששת אסורים, ולרבה מותרים.

וכן נחלקו רבה ורב ששת באניגרא אילן היוצא מתוך תעלה ושורשיו גבוהים וחלק מהם נמוך ונסתר בין גדות התעלה, וכן אילן הצומח בקרן זוית בין שני קירות האם חלקו שבין הקירות ונמוך משלושה טפחים נדון כקרקע.

מסופר, ההוא דיקלא דהוה [דקל אחד שהיה] לאביי, והוה סליק באיפומא [והיה עולה בארובת הגג]. אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף לשאלו בענין זה ושרא ליה [והתיר לו] להשתמש אף בחלק הדקל שאינו גבוה יותר משלושה טפחים מעל לגג, כי חלקו התחתון נחשב כמצוי בקרקע.

אמר רב אחא בר תחליפא: דשרא [מי שהתיר] לך, כשיטת רבה שרא לך [התיר] לך הסבור שאם חלק מהאילן נמוך ואינו נראה למעלה משלושה טפחים אף שחלקו האחר גבוה מן הארץ למעלה משלושה טפחים הרי הוא כסמוך לארץ ומותר להשתמש בו.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] ומה חידש רב אחא בר תחליפא? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שבמקרה זה אפילו לדעת רב ששת הרי זה מותר כי ביתא כמאן דמלי דמי [הבית כמי שהוא מלא נחשב] וכאילו היה מלא באדמה וממילא מותר להשתמש בפחות משלשה טפחים סמוך לגג, קא משמע לן [השמיע לנו] רב אחא שרב ששת אוסר אף כאן.

תנן [שנינו במשנתנו]: שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים — לא ישב עליהם. היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי דלא הדרי כיפי [אם תאמר שאין השורשים חוזרים ומתכופפים] — פשיטא [פשוט הוא] שודאי הגבוה משלושה אילן הוא, אלא לאו [האם לא] מדובר כאן אף על גב דהדרי כיפי [אף על פי שחוזרים ומתכופפים], משמע שאם חלקם גבוה מן הארץ, הרי הם אסורים לכל אורכם, וקשה לרבה!

ודוחים: לא, לעולם תפרש שלא הדרי כיפי [חוזרים ומתכופפים], והא קא משמע לן [ודבר זה השמיע לנו] אף על גב [אף על פי] שצידו האחד של האילן שוה לארץ, בכל זאת כיון שבשאר צידיו השורשים גבוהים מן הארץ יותר משלושה טפחים, אסור לשבת אף על זה ששווה לארץ.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים או שיש חלל תחתיהן על הארץ שלשה טפחים, אף על פי שצידו אחד של השורש שוה לארץ — הרי זה לא ישב עליהן, לפי הכלל שאין עולין באילן, ואין נתלין באילן בידיו, ואף אין נשענין באילן בשבת.

וכן לא יעלה באילן מבעוד יום וישב שם כל היום כולו בשבת משום שעצם השימוש באילן ולא רק הטיפוס עליו אסור. אחד אילן לענין זה ואחד כל בהמה שאין עולים ואין נתלים עליה, אבל אין האיסור משום עצם טורח הטיפוס, שהרי בור שיח ומערה בין מלאים מים בין לא, וגדר — מטפס ועולה מטפס ויורד, אפילו הן עמוקים מאה אמה.

ומעירים: תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: אם עלה על אילן — מותר לירד, ותני חדא [ושנויה ברייתא אחת] אסור לירד. את הסתירה הזו מתרצים: לא קשיא [קשה] כאן שהתירו לרדת — כשעלה מבעוד יום, כאן שאסרו לרדת — כשעלה משחשיכה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] משחשיכה, ולא קשיא [קשה] כאן שהתירו לרדת — שעלה בשוגג, וכאן שאסרו לרדת — כשעלה במזיד.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הא והא [זו וזו] כשעלה בשוגג, והכא [וכאן] בשאלה אם קנסו שוגג אטו [משום] מזיד קמיפלגי [נחלקו]. מר [חכם זה] שאסר לרדת סבר: קנסינן [קונסים אנו], ואף שעלה בשוגג אסרו לו לרדת משום קנס, שלא יבואו אחרים לעלות במזיד ולרדת. ומר [וחכם זה] שהתיר סבר: לא קנסינן [קונסים אנו].

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: מחלוקת זו הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים] אחרת. יש קרבנות כגון בכור ומעשר שמזים את דמם על המזבח פעם אחת (מתנה אחת), ויש קרבנות כגון עולה שמזים את דמם בארבע מתנות (שתים שהן ארבע), ואם אירע שדם קרבנות הניתנין במתנה אחת שנתערבו בקרבנות אחרים שאף הם ניתנין במתנה אחת — ינתנו הדמים של התערובת במתנה אחת, וכן מתן ארבע שנתערבו במתן ארבע — ינתנו במתן ארבע.

אולם מה עושים אם נתערב דם קרבן שהוא במתן ארבע עם קרבן שהוא במתן אחת? ר' אליעזר אומר: ינתנו דמי התערובת במתן ארבע. ור' יהושע אומר: ינתנו במתנה אחת ויועיל לו לכפרתו.

אמר לו ר' אליעזר אם נותן רק מתנה אחת הרי הוא עובר על "בל תגרע" שהרי לא היזה את דם העולה כראוי! אמר לו ר' יהושע: ולדבריך כשנותן ארבע מתנות הרי הוא עובר ב"בל תוסיף" לגבי דם הבכור.

אמר ר' אליעזר: לא אמרו איסור "בל תוסיף" אלא כשהוא בעצמו, ולא כשהוא בתערובת. אמר לו ר' יהושע: אף לא נאמר "בל תגרע" אלא כשהוא בעצמו.

ועוד אמר ר' יהושע טעם לדבריו: כשנתת ארבע מתנות הרי עברת על "בל תוסיף" לגבי קרבן אחד, ועשית מעשה בידך בפועל לעבור על דברי תורה. ואילו כשלא נתת גם אם עברת על "בל תגרע" ולא עשית מעשה בידך. ואם חייבים לשנות מדברי תורה, מוטב שיהא זה בדרך של "שב ואל תעשה".

ורצה רב הונא בן רב יהושע לומר כי לדעת ר' אליעזר שאמר התם [שם] בקרבנות קום עשה עדיף אף כשיש שני נימוקים סותרים, הכא נמי [כאן גם כן] ירד מן האילן. שמוטב לו שיעבור פעם בפעולה של ירידה מן האילן ולא ישאר יושב ומשתמש בו כל השבת. לדעת ר' יהושע שאמר התם [שם] שב ואל תעשה עדיף — הכא נמי [כאן גם כן] לא ירד מן האילן.

ודוחים את ההשוואה: דילמא [שמא] לא היא, אינו כן, כי עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' אליעזר התם [שם] קום עשה עדיף — אלא במקרה דקא עביד [שהוא עושה] מצוה בנתינת המתנות העודפות. אבל הכא [כאן] שבירידתו לא עביד [עושה] מצוה כלל, הכי נמי [כך גם כן] לא ירד.

ואי נמי [ואו גם כן] אפשר לדחות את ההשואה מצד אחר; עד כאן לא שמענו שקאמר [אמר] ר' יהושע התם [שם] שב ואל תעשה עדיף אלא