זה מטלטל עד עיקר (יסוד) מחיצה שהיתה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה, שלדעתו שבת כיון שהותרה הותרה.

ומעירים: והא [ודבר זה] של רב — לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמר], אלא מכללא אתמר [מכלל הדברים נאמר], שמתוך דבריו הסקנו שכך הוא סבור. שכך היה מעשה שרב ושמואל הוו יתבי בההוא [היו יושבים באותה, באיזו] חצר, נפל גודא דביני ביני [הכותל שבינתיים, שבין שתי החצירות], אמר להו [להם] שמואל: שקולו גלימא, נגידו [קחו גלימה, ותלו] בה, שתהא כמחיצה.

אהדרינהו [החזיר] רב לאפיה [את פניו], להראות שאין דעתו נוחה מדברי שמואל ואסור לדעתו לטלטל את הגלימה באותה חצר. אמר להו [להם] שמואל בבדיחות הדעת: אי קפיד [אם מקפיד] אבא (רב), שקולו הימניה וקטרו [קחו את אבנטו וקשרו] בה בגלימה, שתהא כמחיצה שלימה.

ושואלים: ולשמואל למה לי הא [זאת] לשם מה הוצרך לגלימה? והרי הוא עצמו אמר: זה מטלטל עד עיקר מחיצה וזה מטלטל עד עיקר מחיצה!

ומשיבים: שמואל עביד לצניעותא בעלמא [עשה זאת לשם צניעות בלבד] שרצה שלא יראו בני החצר האחרת מה נעשה בחצר זו, ולא לצורך היתר טלטול.

ושואלים: ורב, אי סבירא ליה דאסיר [אם סבור הוא שאסור] — לימא ליה [שיאמר לו בפירוש]! ומשיבים: אתריה [מקומו] של שמואל הוה [היה], ולא רצה רב לחלוק על שמואל באיזור שיפוטו, ששם עליו לקבל את דעת חכם העיר.

ושואלים: אי הכי, מאי טעמא אהדרינהו לאפיה [אם כך, מה טעם החזיר פניו] והרי למעשה הוא צריך לציית לדברי חכם העיר במקומו. ומשיבים: שלא נימרו [יאמרו] הרואים שכשמואל סבירא ליה, והדר ביה משמעתיה [הוא סבור, וחזר בו מהלכתו] ומסברתו בנושא זה.

א משנה חצר שנפרצה לרשות הרבים פירצה גדולה שאינה יכולה עוד להיחשב כפתח, המכניס מתוכה לרשות היחיד או מרשות היחיד לתוכה — חייב, ששוב אין זו רשות היחיד ובטלה לרשות הרבים, אלו דברי ר' אליעזר.

וחכמים אומרים: אם טלטל מתוכה לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכה — פטור, מפני שהיא ככרמלית, שאמנם בטילה מתורת רשות יחיד, אך לא נעשתה על ידי כך כרשות הרבים גמורה.

ב גמרא ושואלים: ור' אליעזר, וכי משום שנפרצה החצר לרשות הרבים הויא [נהייתה] לה רשות הרבים?! ומשיבים: אין [כן], ר' אליעזר הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו]

דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר משום [בשם] ר' אליעזר: רבים שבררו דרך לעצמם, בתוך שדה או בין השדות, מה שבררו בררו. ואין רשות לסלקם משם אף שהמקום שייך ליחיד. ואם כן אף כאן כיון שנפרצה מחיצת החצר והרבים יכולים להיכנס — הריהו נעשית כרשות הרבים.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב גידל אמר רב: והוא שאבדה להן דרך באותו שדה. כלומר שאין מרשים לרבים לכבוש לעצמם דרך בכל מקום, ושם מדובר רק במקרה שהיתה פעם דרך הרבים בשדה זה ומסיבה כלשהי יצאה מכלל שימוש, שאז יכולים הרבים לשוב לברור להם דרך באותו שדה.

וכי תימא: הכא נמי [ואם תאמר: כאן גם כן מדובר] כגון שאבדה להם לרבים דרך באותה חצר, והאמר [והרי אמר] ר' חנינא: עד מקום מחיצה מחלוקת, כלומר שחלקו ר' אליעזר וחכמים על כל החצר כולה ולא רק בקטע קטן ממנה על חלקה החיצון שאילו היתה בו דרך לרבים.

ודוחים, אימא [אמור]: על מקום מחיצה מחלוקת שהמחלוקת אינה על גוף החצר אלא רק על המקום שהיתה בו המחיצה, ששם ייתכן שעברה פעם דרך הרבים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למחלוקת במשנתנו, כאן בצידי רשות הרבים קמיפלגי [חולקים], שר' אליעזר סבר: צידי רשות הרבים — כרשות הרבים דמו [נחשבים] שכל הסמוך לרשות הרבים בטל אליה, וכן הוא במקום המחיצה שנפרצה וסמוך לרשות הרבים, ורבנן סברי [וחכמים סבורים] צידי רשות הרבים — לאו [לא] כרשות הרבים דמו [נחשבים].

ושואלים: אם כן, וליפלוג [ושיחלקו] בצידי רשות הרבים בעלמא [בכלל], ומדוע רק במקרה מיוחד זה? ומשיבים: אי איפליגו [אם היו נחלקים] בצידי רשות הרבים בעלמא [בכלל], הוה אמרינן [היינו אומרים]: כי פליגי רבנן עליה [כאשר נחלקו חכמים עליו] על ר' אליעזר — הני מילי היכא דאיכא חיפופי [דברים אלה אמורים במקום שיש יתדות בצידי הבתים] המפריעות להשתמש בצידי רשות הרבים, אבל היכא דליכא חיפופי [במקום שאין יתדות כאלה] אימא מודו ליה [אמור שמודים לו], ועל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שנחלקו בכל מקרה.

ומקשים: והא [והרי] "מתוכה" קאמר [הוא אומר], שבמשנה שנינו "הכניס מתוכה לרשות היחיד", ומשמעות לשון זו שהכוונה לא רק סמוך לרשות הרבים אלא אפילו בכל חלקי החצר, שכולה נחשבת כרשות הרבים!

ומשיבים: איידי דאמור רבנן [כיון שאמרו חכמים] "מתוכה", אמר איהו נמי [אמר הוא גם כן] "מתוכה", אבל אין לדייק בדבריו, וכוונתו רק לחלק הסמוך לרשות הרבים.

ומקשים: אם כן, ורבנן [וחכמים] כיצד נבין את דבריהם? הרי אמר ר' אליעזר צידי רשות הרבים דינם כרשות הרבים, ומהדרו ליה אינהו [ומשיבים הם לו] בענין "מתוכה" של החצר, והרי אין תשובתם ממין הטענה כלל!

ומשיבים: הכי קאמרי ליה רבנן [כך אומרים לו חכמים] לר' אליעזר, וזו כוונתם: מי לא קא מודית לן [האם אינך מודה לנו] היכא [היכן, אם] טלטל מתוכה לרשות הרבים, ומרשות הרבים לתוכה שהוא פטור מפני שהיא כרמלית, אם כן צידי רשות הרבים נמי לא שנא [גם כן אינו שונה], ומסתבר שדינם ככרמלית.

ור' אליעזר מה משיב הוא על טענה זו? התם [שם] בצידי הדרך לא קא דרסי לה [אין דורסים אותה] רבים, הכא [כאן] קא דרסי לה [דורסים אותה] רבים, ולכן דינה כרשות הרבים לכל דבר.

ג משנה חצר שנפרצה בשבת לרשות הרבים משתי רוחותיה, וכן בית שנפרץ בשבת משתי רוחותיו, וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו בשבת — מותרים באותו שבת, ואסורים לעתיד לבא (לשבת אחרת), אלו דברי ר' יהודה.

ר' יוסי אומר: אי אפשר לומר כן, שאם מותרין לאותו שבת, יהיו מותרין לעתיד לבא, ואם אסורין לעתיד לבא — אסורין אף לאותו שבת.

ד גמרא שואלים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנו], אילימא [אם תאמר] שהיתה הפירצה רחבה עד עשר אמות, אם כן מאי שנא [מה שונה] כשהיתה הפירצה מרוח אחת — דאמר פיתחא [שאומר אתה פתח] הוא, ולא פירצה, ועדיין מותר בטלטול, אף אם נפרצה משתי רוחות האחת כנגד השניה נמי פיתחא [גם כן פתח] הוא ויהיו לחצר זו פתחים משני צידיה! אלא ודאי יש לפרש נפרצה ביתר מעשר, אי הכי [אם כך], אפילו מרוח אחת נמי [גם כן] הפירצה מבטלת את כל המחיצות!

אמר רב: לעולם תפרש שהיתה הפירצה בעשר אמות או פחות מכן,