קרפיפות ואפילו הן של שני אנשים רשות לעצמן ויכולים לטלטל מאחת לשניה. לדברי חכמים: גגין וחצירות של רבים רשות אחת הם, ואילו קרפיפות אפילו של שנים רשות אחת הן. לדברי ר' שמעון: כולן רשות אחת הן ומטלטלים מאחד לאחר.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יהודה. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב שבגגות אף השווים בגובהם אין מטלטלים אלא בארבע אמות בלבד, ושלא כשיטת שמואל: כל גגות העיר רשות אחת הן, ואסור להעלות ולהוריד מן הגגין לחצר ומן החצר לגגין. וכלים ששבתו בחצר — מותר לטלטלן בחצר, אף על פי שלא עירבוה, וכן ממנה לחצירות אחרות. וששבתו בגגין — מותר לטלטלן בגגין, ובלבד שלא יהא גג גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים מחבירו, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל אחד ואחד רשות לעצמו, ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות בלבד.

וכן תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטת] רב יהודה בהבנת דברי ר' שמעון, אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל ר' שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן לסוך ואלונטית [מגבת] להתנגב מגג לגג, ומגג לחצר, ומחצר לחצר, ומחצר לקרפף, ומקרפף לקרפף אחר כדי שלא לטלטל במקום האסור, עד שהיינו מגיעין אצל המעין שהיינו רוחצין בו.

ובדומה לכך אמר ר' יהודה: מעשה בשעת הסכנה שגזרו על קיום המצוות, והיינו מעלין ספר תורה מחצר לגג, ומגג לחצר, ומחצר לקרפף לקרות בו.

אמרו לו חכמים: שאין להביא מכאן הוכחה, כי אין שעת הסכנה ראיה, ובשעת סכנה הקלו לטלטל אף במקום האסור מדברי חכמים.

א במשנה למדנו שר' שמעון אומר: אחד גגין ואחד חצירות וקרפיפות רשות אחת הם לכלים ששבתו בתוכם, אבל לא לאלו ששבתו בתוך הבית ויצאו לחצר.

אמר רב: הלכה כר' שמעון, והוא שלא עירבו בני החצר כל אחד לעצמו, שאז אסור להם להוציא חפצים מבתיהם אל החצר. אבל עירבו כל אחד לעצמו אבל לא בין החצירות — לא, דגזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [שגוזרים אנו שמא יבוא להוציא את החפצים] שבבתים לחצר. שהרי מותר להם להוציאם מלכתחילה מהבתים לחצר, ואחר כך יוציאום לחצר אחרת שלא עירבה עמה, ובאופן זה אין מי שמתיר.

ושמואל אמר: בין עירבו בין שלא עירבו. וכן אמר ר' יוחנן: מי לחשך (לחש לך, גילה לך) שיש הבדל בין עירבו ובין שלא עירבו?

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: לשמואל ולר' יוחנן, מעתה יאמרו אנשים: שני כלים מצויים בחצר אחת, זה ששבת בחצר וזה ששבת בבית, זה ששבת בחצר מותר בטלטול לחצר אחרת וזה ששבת בבית אסור, ויבואו להחליף ביניהם!

ומשיבים: ר' שמעון הולך בענין זה לטעמיה [לשיטתו], שלא גזר ולא חשש לכגון זה. שכן שנינו, אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה, לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, ועירבו שתי החיצונות עם האמצעית כל אחד לחוד — היא החצר האמצעית, מותרת עמהן והן מותרות עמה, ושתי החיצונות אסורין זו עם זו.

ולא גזר דילמא אתי לאפוקי מאני דהא חצר להא חצר [שמא יבוא להוציא כלים של חצר קיצונית זו לחצר קיצונית זו], אף שהחפצים מצויים שניהם בחצר האמצעית, הכי נמי [כך גם כן] לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [גוזרים אנו שמא יבוא להוציא כלים] של הבתים לחצר.

מתיב [מקשה] רב ששת, ר' שמעון אומר: אחד גגות אחד חצירות ואחד קרפיפות — רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן, ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שעירבו הדרים בחצר — היינו דמשכחת לה מאני [זהו האופן שמוצא אתה כלים] של הבתים בחצר, ועל זה אמר שכיון ששבתו בבית, אם הוציאום לחצר, אסור להוציאם ממנה לחצר אחרת,

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שמדובר בשלא עירבו — היכי משכחת לה מאני [כיצד מוצא אתה כלים] של הבתים בחצר? וקשה לרב! הוא מותיב לה [מקשה אותה את הקושיה הזו] והוא עצמו מפרק לה [מתרץ אותה]: בכומתא וסודרא [בכובע וסודר] שאדם לבשם בבית ויצא לבוש לחצר והניחם שם, כך שיתכן שיהיו חפצי הבית בחצר גם כשלא עירבו.