הוה אמינא [הייתי אומר] דירת גוי שמה דירה לענין החשבתו של המבוי. קא משמע לן [השמיע לנו] שדירת גוי לא שמה [אינה נחשבת] דירה ואי מהכא — הוה אמינא [ואם מכאן בלבד, הייתי אומר]: לא ידענא [אין אני יודע] בתים כמה הם, קא משמע לן [הרי הוא משמיע לנו] בתים תרין [שנים]

השתא [עכשיו] שאמר רב אפילו חצר, משמע טעמא [טעמו] של רב דקא סבר [שסבר]: אסור לעשות שיהא יחיד דר במקום גוי ולכן אין מסייעים לו לערב, כדי שיכבד עליו להיות שם ויעקור דירתו.

אמר רב יוסף: אי הכי היינו דשמענא ליה [אם כן לפי פירוש זה זהו ששמעתי] לר' טבלא שאמר: "גוי גוי" תרי זימני [שתי פעמים] שתי הלכות, ולא ידענא מאי אמר [ולא ידעתי, אז מה אמר], וכעת מבין אני שאמר פעם לענין מבוי שבצידו אחד גוי, ופעם אחרת לענין חצר שיש בה גוי.

א משנה שתי חצירות שהיו זו לפנים מזו והחיצונה פתוחה לרשות הרבים, עירבה הפנימית לעצמה ולא עירבה החיצונה — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה.

עירבה החיצונה ולא הפנימית — שתיהן אסורות שהרי בני הפנימית עוברים דרך החצר החיצונה והריהם במדת מה כבני חצר שלא עירבו. עירבה זו לעצמה וזו לעצמה ולא עירבו אלו עם אלו — זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה אבל לא לטלטל מזו לזו.

ר' עקיבא אוסר אף במקרה זה את החיצונה שדריסת הרגל של בני החצר הפנימית אוסרתה שהרי בני פנימית אסור להם לטלטל בחיצונה. וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרתה שכיון שאין בני החצר הפנימית משתמשים בחצר החיצונה, ובחצרם שלהם מותרים הם — אינם אוסרים בחצר אחרת.

שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — הפנימית מותרת והחיצונה אסורה. שכח אחד מהפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות. שהרי מתוך שהפנימית אסורה, הרי שדריסת רגלה אוסרת אף את החיצונה.

נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד בין מהפנימית בין מן החיצונה ולא עירב — שתיהן אסורות שהרי הן כחצר אחת. ואם היו החצירות של יחידים שבכל חצר רק אדם אחד — אינן צריכין לערב ביניהן שלא אמרו דין עירוב אלא ברבים הגרים בחצר.

ב גמרא כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר ר' ינאי: משנתנו האומרת שאם עירבה החיצונה ולא הפנימית שתיהן אסורות הרי זו דברי ר' עקיבא, שאמר: אפילו רגל המותרת במקומה אפילו אדם הבא מחצר שבה מותר לו לטלטל — אוסרת שלא במקומה, אם רגיל הוא לעבור בחצר אחרת ואשר בה נעשה כבן החצר אוסר אף אותה בטלטול. אבל חכמים אומרים: כשם שרגל המותרת במקומה אינה אוסרת בחצר אחרת — כך אפילו רגל האסורה במקומה אינה אוסרת ומשום כך גם אם לא עירבה החצר הפנימית ועירבה חיצונה בלבד, אין החיצונה נאסרת משום דריסת רגלי בני החצר הפנימית.

תנן [שנינו במשנתנו]: "עירבה חיצונה ולא פנימית — שתיהן אסורות". מני [כשיטת מי היא]? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' עקיבא — מאי איריא [מה שייך, מדוע דוקא] שנה מקרה של רגל אסורה? כאשר לא עירבה פנימית, והלא לשיטתו במשנה בדין עירבה זו לעצמה וזו לעצמה אפילו רגל מותרת נמי [גם כן] אוסרת, ואף אם היתה הפנימית מערבת לעצמה היתה אוסרת את החיצונה. אלא לאו רבנן [האם לא כדברי חכמים] ומשמע שחכמים סבורים בכל זאת כי רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. ובניגוד לדברי ר' ינאי!

ודוחים: לעולם דברים אלה כשיטת ר' עקיבא אלא משנתנו בסגנון "לא זו אף זו" קתני [שנויה] שהוא הולך מן הפשוט והקל אל מקרה מסובך יותר, וכך יש להבינה: לא רק אם עירבה החיצונה ולא הפנימית אסורות אלא גם אם עירבו כל אחת לעצמה עדיין החיצונה אסורה.

ועוד שואלים ומבררים: תנן [שנינו במשנה]: עירבה זו לעצמה וזו לעצמה זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. טעמא [הטעם, דוקא] שעירבה, הא [הרי] אם לא עירבה שתיהן אסורות,

והא האי תנא [והרי תנא זה] נראה שאמר (שהוא סובר) רגל המותרת אינה אוסרת, רגל האסורה אוסרת, מני הא [כשיטת מי היא זו]? אילימא [אם תאמר] כשיטת ר' עקיבא היא — אפילו רגל המותרת נמי [גם כן] אוסרת, אלא לאו רבנן [האם לא כשיטת חכמים] היא. ומשמע שחכמים סבורים כי רגל האסורה במקומה — אוסרת. ועוד ראיה מדסיפא [אם סופה] כשיטת ר' עקיבא רישא לאו [משמע שראשה איננו] כשיטת ר' עקיבא.

את הקושיה הזו דוחים: כל המשנה כולה שיטת ר' עקיבא היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך יש לשנותה]: עירבה זו לעצמה וזו לעצמה — זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה. במה דברים אמורים שכל אחת מותרת לעצמה — שעשתה פנימית דקה (מעין מחיצה לפתחה), אבל לא עשתה דקה — חיצונה אסורה, כדברי ר' עקיבא, שר' עקיבא אוסר את החיצונה, מפני שדריסת הרגל אוסרת בכל מקרה. וחכמים אומרים: אין דריסת הרגל אוסרת.

מתיב [מקשה] רב ביבי בר אביי שנינו במשנתנו: ואם היו חצירות אלו כל אחת של יחידים — אין צריכין לערב ונדייק הא [הרי] אם היו חצירות אלו של רבים צריכין לערב בכל חצר לחוד, אלמא [מכאן] שרגל המותרת במקומה — אינה אוסרת, רגל האסורה — אוסרת, ובנגוד לדברי ר' ינאי בדעת ר' עקיבא!

ועוד מתיב [מקשה] רבינא ממשנתנו "שכח אחד מן החיצונה ולא עירב — הפנימית מותרת, וחיצונה אסורה. שכח אחד מהפנימית ולא עירב — שתיהן אסורות". טעמא [הטעם, דוקא] ששכח הא [הרי] אם לא שכח ועירבה כל חצר לעצמה שתיהן מותרות. אלמא [מכאן] שרגל המותרת — אינה אוסרת, רגל האסורה — אוסרת ודברים אלו ודאי אינם דעת ר' עקיבא שהרי לדבריו אף רגל מותרת אוסרת, אלא ודאי הוא מדברי חכמים, הרי שאף חכמים סבורים שרגל האסורה במקומה אוסרת בחצר אחרת.

אלא אין אפשרות להחזיק בגרסה זו כי אתא [כאשר בא] רבין מסר גרסה מתוקנת לפיה אמר ר' ינאי: שלש מחלוקות בדבר: תנא קמא סבר: רגל המותרת — אינה אוסרת, רגל האסורה — אוסרת. ר' עקיבא סבר: אפילו רגל המותרת אוסרת. ורבנן בתראי סברי [וחכמים אחרונים סבורים]: כשם שרגל מותרת אינה אוסרת — כך רגל האסורה אינה אוסרת ונתיישבו לפי שיטה זו כל הקשיים שהועלו קודם.

ג נאמר במשנה כי אם נתנו עירובן במקום אחד ושכח אחד מהן הרי הוא אוסר על כולם. ושואלים: מאי [מה משמעו] של מקום אחד, ומדוע אם נתנו במקום אחד שונה הדבר ממה שנתנו בני כל חצר במקום לחוד?

(נתנו סימנים לדברים הבאים: חיצונה עצמה בבית יחידאה רבינא דלא משכח בפנים)

אמר רב יהודה אמר רב: מקום אחד משמעו שנתנו עירובם בחצר החיצונה, ומאי קרו לה [ומדוע קראו לה] "מקום אחד" — הכונה היא שהוא המקום המיוחד לשתיהן לשתי החצירות שהרי גם בני החצר הפנימית עוברים שם, שבמקרה זה אם שכח אחד מבני החיצונה אף הפנימית נאסרת, שהרי החצר הפנימית אין עירובה אלא בחצר החיצונה ואינה יכולה לומר שאין לחיצונה שותפות בה, אבל אם שכח אחד מבני הפנימית אינה נאסרת אלא החיצונה.