עד שיהו בתים וחצירות משמע חצירות — שתים (מיעוט רבים) לפחות, ומשמע בתים — שני בתים לפחות לכל חצר, פתוחין לתוכו, ואם לא נתקיימו תנאים אלה אין זה מבוי שאפשר להתירו בלחי וקורה. ושמואל אמר: אפילו בית אחד בלא חצר וחצר שבית פתוח לתוכה אחת במבוי אפשר להתירו. ור' יוחנן אמר אפילו אינו אלא חורבה יש למבוי זה היתר על ידי לחי וקורה.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: האם אמר ר' יוחנן בהיתר מבוי אפילו בשביל של כרמים? שאם היו במבוי בית ושביל כרמים שראשו האחד פונה לחצר והשני למבוי האם דיים כדי לעשות שיתוף במבוי? אמר ליה [לו]: לא אמר ר' יוחנן אלא בחורבה, דחזי [שראויה] לדירה, אבל שביל של כרמים דלא חזי [שאינו ראוי] לדירה — לא.

אמר רב הונא בר חיננא: ואזדא [והלך] ר' יוחנן לטעמיה [לשיטתו] דתנן [ששנינו במשנה] אמר ר' שמעון: אחד (גם) גגות ואחד קרפיפות ואחד חצירות — רשות אחת הן לכלים ששבתו לתוכן. ומותר לטלטל בין אלה כלים שנשארו בשבת, אבל לא נחשבו רשות אחת לכלים ששבתו בתוך הבית שכלים שהיו בבית אין להוציאם לחצר אחרת בלא עירוב.

ואמר רב: הלכה כר' שמעון, והוא שלא עירבו בני החצירות כל חצר לעצמה שאז יטלטלו רק את הכלים שבחצירות עצמן אבל עירבו גזרינן [גוזרים אנו] ואוסרים אף בכלים ששבתו בחצר דילמא אתי לאפוקי מאני [שמא יבוא להוציא דברים] של הבתים לחצר ויטעה ויטלטל אף כלים אלה מחצר לחצר שלא כדין.

ושמואל אמר: בין עירבו ובין לא עירבו מותר. וכן אמר ר' יוחנן: הלכה כר' שמעון, בין עירבו ובין לא עירבו. אלמא: לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [מכאן שאין אנו גוזרים שמא יבוא להוציא דברים] של הבתים לחצר לדעת ר' יוחנן, הכא נמי [כאן גם כן] לענין היתר במבוי שיש בו חורבה לא גזרינן דילמא אתי לאפוקי מאני [אין אנו גוזרים שמא יבואו להוציא את חפצי] חצר לחורבה דרך המבוי, שאף על פי שהחורבה כיון שאין בה דיורים אינה נכללת בתוך העירוב ואין בה היתר טלטול, מכל מקום ר' יוחנן אינו חושש לאפשרות טלטול אסור זה.

א יתיב [ישב] רב ברונא וקאמר להא שמעתא [ואמר את ההלכה הזו] שלדעת שמואל מבוי שיש בו בית אחד וחצר אחת אפשר להתירו בלחי וקורה. אמר ליה [לו] ר' אלעזר בר בי [בן בית מדרשו] של רב: אמר שמואל הכי [כך]?! אמר ליה [לו]: אין [כן], אמר ליה [לו]: אחוי [הראה] לי את מקום אושפיזיה [דירתו] ואלך ואשאלנו, אחוי ליה [הראה לו]. אתא לקמיה [בא לפני] שמואל, אמר ליה [לו]: האם אמר מר הכי [ אדוני כך]? אמר ליה [לו]: אין [כן].

הקשה לו ר' אלעזר: והא מר [והרי אדוני] הוא שאמר בענין אחר, אין לנו בעירובין אלא כלשון משנתינו, שהמבוי לחצירות כחצר לבתים, ואם כן לפי לשון משנתינו כדיוקה יש צורך בשתי חצירות ושני בתים. אישתיק [שתק] שמואל ולא ענה לו.

ושואלים: האם לאחר ששתק שמואל ולא נתן תשובה לסתירה זו, קבלה מיניה [קבל אותה ממנו] הסכים לה לקושיה, וחזר בו או לא קבלה מיניה [ממנו]. ומנסים להביא ראיה ממעשה שהיה: תא שמע [בוא ושמע], דההוא מבואה דהוה דייר ביה [אותו מבוי שהיה גר בו] איבות בר איהי בחצר לבדו עבד ליה לחייא, ושרא ליה [עשה לו למבוי לחי, והתיר לו] שמואל לטלטל בו,