ליגזר דילמא אתי לבטולי להו [שיגזור שמא יבואו לבטל להם] שיאמרו שכשם ששניים נותנים רשותם לאחד, אף אחד נותן רשותו לשניים. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים.

א נאמר במשנה ששנים אין נוטלין רשות. ושואלים: למה לי לומר זאת? הלא כבר נאמר הדבר קודם! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא אף על גב דאמרי ליה [אף על פי שאמרו לו] שאר בני החצר לאחד מאותם שלא עירבו: קני [קנה] וקבל רשותנו על מנת להקנות רשות זאת לחברך האחר — אינו נעשה שליח, ואינו יכול להקנות לחבירו, משום שאף הוא עצמו אינו מקבל רשות במצב זה.

ב בעא מינה [שאל ממנו] אביי מרבה: חמשה ששרויין בחצר אחת, ושכח אחד מהם ולא עירב, כשהוא מבטל רשותו האם צריך לבטל לכל אחד ואחד מן האחרים או לא? אמר ליה [לו]: צריך לבטל לכל אחד ואחד.

איתיביה [הקשה לו אביי] ממה ששנינו: אחד משלושה הדרים בחצר שלא עירב — נותן (מבטל) רשותו לאחד מהאחרים שעירב. שנים שעירבו — נותנין (מבטלים) רשותן לאחד שלא עירב, וכן שנים שלא עירבו — נותנין רשותן לשנים שעירבו, או לאחד שלא עירב.

אבל לא אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. קתני מיהת רישא

[שנינו בכל אופן בתחילה]: אחד שלא עירב — נותן רשותו לאחד שעירב. היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דליכא אחרינא בהדיה [אם שאין אחר עמו], שהיו רק שני אנשים בחצר, בהדי מאן [עם מי] עירב? שהרי לא יתכן לומר שעירב לבדו כשהיו בחצר רק שני דיירים?

אלא פשיטא [פשוט, מובן] — דאיכא אחרינא בהדיה [שיש אחר עמו] פרט לזה שלא עירב, ואתו עירב, ובכל זאת קתני [שנינו]: לאחד שעירב, משמע שדי אם מבטל לאחד מן השכנים, ואינו צריך לבטל רשותו לכולם!

ושואלים: ורבה כיצד הוא מבין זאת? ומשיבים שרבה מפרש הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה מיוחד דהוה [שהיה] בחצר עוד אדם אחד, ועירב עימו ומית [ומת] בינתיים, ולכן נשאר רק אחד שעירב, וזה שלא עירב מבטל לו רשותו.

ומקשים: אי [אם] סבור אתה שמדובר דהוה [שהיה] אחד ומית [ומת] — אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא, אבל אין אחד שעירב, נותן רשותו לאחד שלא עירב. ואי דהוה ומית [ואם מדובר כשהיה אחר עמו ומת], אמאי [מדוע] לא יוכל לתת לו רשות, הרי רק אדם אחד שם!

אלא פשיטא דאיתיה [פשוט, מובן, שישנו] האיש האחר שעימו עירב. ומדסיפא איתיה, רישא נמי איתיה [ומכיון שבסוף הברייתא עוסקים במקרה שישנו, תחילת הברייתא גם כן עוסקים כשישנו].

את ההוכחה הזו דוחים: מידי איריא [האם הדברים שייכים] זה לזה בהכרח, ושני הקטעים מדברים בדבר אחד? הא כדאיתא, והא כדאיתא [דבר זה כמו שישנו, וזה כמו שישנו]. כלומר, כל פיסקה מדברת במצב דברים מיוחד, ואין הכרח להשוות את המצב בשני הקטעים.

ומוסיפים: תדע שברייתא זו אינה עוסקת אך במצב אחד בלבד, דקתני סיפא דרישא [ששנינו בסוף ההתחלה]: ושנים שלא עירבו, נותנין רשותן לשנים שעירבו, ונדייק: לשנים — אין [כן], שלא נאמר שיכולים לתת רשותם לאחד בלבד! לאחד — לא.

משמע שחייבים הם לבטל רשות לכל אחד מהם, ואביי אמר: מאי [מה פירוש] "לשנים" — לאחד משנים, והרי זה כמבטל לשניהם. אי הכי ליתני [אם כך שישנה] שמבטלים רשות לאחד שעירב או לאחד שלא עירב ונבין כי מדובר שהיו שניים, וגם נלמד חידוש הלכה על ידי כך. ומסכמים: אכן דבר זה קשיא [קשה] לשיטת אביי, אבל אינו דוחה את דבריו מכל וכל.

נאמר בברייתא זו שאחד שלא עירב נותן רשותו לאחד שעירב. לשיטת אביי מדובר דאיתיה [שישנו אדם נוסף], וקא משמע לן [והשמיע לנו בכך]: שאין צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד. ולרבה מדובר דהוה ומית [שהיה אחר ומת], וחידוש בכך כי לא גזור [גזרו] זימנין דאיתיה [פעמים שהוא ישנו] ונאסור לבטל אף לאחד שנשתייר משנים.

נאמר בברייתא: ושנים שעירבו נותנין רשותן לאחד שלא עירב. ושואלים: פשיטא [פשוט, ברור] שכן הוא, ומה החידוש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כיון שלא עירב — ליקנסיה [שיקנסוהו] שיצטרך הוא לבטל רשות, אבל אין מבטלים רשות בשבילו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף מותר לבטל לו רשות.

שנינו שם: שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שעירבו. לרבה — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות את משמעות ההתחלה] כפי שהסברנו קודם, שמדובר בשהיה דייר נוסף ומת. לאביי — שנים שלא עירבו איצטריכא ליה [נצרכה לו] שיאמר הדבר, משום שסלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: לגזר דלמא אתי לבטולי להו [לגזור שמא יבוא לבטל להם], כדרך שמותר להם לבטל רשותם לו. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין גוזרים גזירה זו.

שנינו עוד: או לאחד שלא עירב. ושואלים: למה לי תוספת זו? ומסבירים, מהו דתימא [שתאמר]: הני מילי [דברים אלו] נאמרו — היכא [במקום] שמקצתן עירבו ומקצתן לא עירבו, אפשר לבטל רשות ולהתיר. אבל היכא [במקום] שכולן לא עירבו ליקנסינהו [שיקנסו אותם] שלא יוכלו לבטל, כדי שלא תשתכח תורת עירוב מן הבאים אחריהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים.

שנינו שם: אבל אין אחד שעירב נותן רשותו לאחד שלא עירב. לאביי, אף שהדבר פשוט — תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את הסוף כדי לגלות את פירוש ההתחלה] כפי שהוכיח אביי מכאן שאפשר לבטל רשות לאחד משנים, ולאו דווקא לכל אחד. לרבה, איידי דתנא רישא תנא נמי סיפא [מתוך ששנה את ההתחלה, שנה גם כן את הסוף] באותו סגנון, אבל אין לדייק מלשון זו להלכה.

שנינו: ואין שנים שעירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ומקשים: הא תו [דבר זה עוד] למה לי? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דבטיל ליה חד מינייהו לחבריה [שביטל לו אחד מהם שלא עירב רשותו לחבירו] מהו דתימא: לשתרי ליה [שתאמר: שיהא מותר לו], משום שעתה נשאר רק אחד שיש לו רשות בחצר ולא עירב, קא משמע לן [השמיע לנו] כיון דבעידנא דבטיל [שבזמן שביטל], לא הוו ליה שריותא בהא [היה לו היתר באותה] חצר — לא. שהרי לא עירב בה, על כן אי אפשר לבטל לו רשות, שהרי הוא אינו יכול לזכות בה.

נאמר: ואין שנים שלא עירבו נותנין רשותן לשנים שלא עירבו. ושואלים: הא תו [דבר זה עוד] למה לי? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דאמרי [שאמרו]: קני [קנה] על מנת להקנות. ויעשה אחד מהם שליח ויקנה רשות לחבריו, והשמיענו שבכל זאת אין תקנה זאת מועילה.

ג בעא מיניה [שאל ממנו] רבא מרב נחמן: יורש מהו שיבטל רשות. אם שכח אדם ולא עירב, ומת ביום השבת, האם יכול יורשו לבטל?