א גמרא יתיב [ישב] אביי בר אבין ורב חיננא בר אבין, ויתיב [וישב] אביי גבייהו [עימם], ויתבי וקאמרי [וישבו ואמרו]: בשלמא [נניח] ר' מאיר שהוא סתם משנתנו קסבר [הוא סבור] דירת גוים שמה דירה, כלומר, הגוי הדר בחצר נחשב כאחד הדיירים בחצר, ומאחר ואינו יכול להשתתף עם הישראל הרי שבהוצאת הישראל לחצר הריהו מוציא מרשות לרשות. ומשום כך לא שנא חד ולא שנא תרי [אינו שונה אחד ואינו שונה שניים] ולכן הגוי אוסר גם על אחד.

אלא ר' אליעזר בן יעקב מאי קסבר [מה הוא סבור] מה דעתו היסודית בנושא זה? אי קסבר [אם תאמר שהוא סבור] דירת גוי שמה דירה — אפילו חד נמי ניתסר [אחד גם כן ייאסר]! ואי [ואם] לא שמה דירה — אפילו תרי נמי לא ניתסר [שניים גם כן לא ייאסרו]!

אמר להו [להם] אביי: עיקרה של הנחתכם בטעות יסודה: וכי סבר ר' מאיר דירת גוי שמה דירה? והתניא [והרי שנינו בתוספתא]: חצירו של גוי — הרי הוא כדיר של בהמה, שאין דירת הגוי כשלעצמה אוסרת על ישראל, כשם שאין דירת בעלי חיים אוסרת.

אלא יש להניח הסבר זה ולהבין את הדברים בצורה שונה: דכולי עלמא [לדעת הכל] דירת גוי לא שמה [אינה נקראת] דירה, והכא [וכאן] בגזירה שמא ילמד ממעשיו קא מיפלגי [הם נחלקו], האם יש מקום לאסור כאן משום חשש זה.

וכך יש להבין, ר' אליעזר בן יעקב סבר: כיון דגוי חשוד אשפיכות דמים שמא יהרגנו ואין מצוי שיהא אדם אחד מישראל דר עם הגוי בחצר, תרי דשכיחי דדיירי [שניים שמצוי שהם גרים עם הגוי], שכיון שהם שנים שוב אינם חוששים ומצוי שיגורו עם הגוי, משום כך גזרו בהו [בהם] חכמים שיאסור הגוי עליהם, כדי להכביד עליהם את הדירה בחצר אחת, ולהביא שישנו דירתם ויתרחקו מהגוים, ולא ילמדו מדרכיהם. חד לא שכיח [אדם אחד לא מצוי] שיגור עם הגוי — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים], שאין חכמים גוזרים בדבר שאינו מצוי.

ואילו ר' מאיר סבר: זימנין דמקרי ודייר [פעמים שמזדמן והוא גר] עם הגוי, וראוי לגזור אף במקרה זה. ולכך אמרו רבנן [חכמים]: אין עירוב מועיל במקום גוי, ואף אין ביטול רשות לשאר הדיירים מועיל במקום גוי, ואין אפשרות לטלטל בחצר שאחד מדייריה גוי עד שישכיר. וגוי לא מוגר [משכיר], ומשום כך יכבידו תנאי הדיור עד שיצטרכו הישראלים לעקור.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] לא ישכיר הגוי דירתו לצורך עירוב? אילימא משום דסבר: דלמא אתי לאחזוקי [אם תאמר משום שסובר אותו גוי: שמא יבואו אחר כך להחזיק] ברשותו על סמך שכירות זו, הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לשיטת מי שאומר] שכירות בריאה בעינן [צריכים אנו] שתהא שכירות זו מושלמת ובעלת תוקף לכל דיני שכירות.

אלא למאן דאמר [למי שאומר]: אפילו שכירות רעועה שאינה שלימה בעינן [צריכים אנו], שדי לנו רק בדבר הנראה כשכירות, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא יבין הגוי שאין זו שכירות של ממש, ולא יחשוש מלהשכיר דירתו. דאיתמר [שנאמר] שבבעיה זו נחלקו אמוראים, רב חסדא אמר: שכירות בריאה. ורב ששת אמר: שכירות רעועה.

וכיון שהוזכר הענין מבררים: מאי [מהי] שכירות רעועה, מאי [ומהי] שכירות בריאה? אילימא [אם תאמר]: שכירות בריאה — שנותן לו בשכירות זו פרוטה, רעועה — פחות משוה פרוטה. ואולם מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] ששכירות מגוי בפחות משוה פרוטה לא תופסת? והא [והרי] שלח ר' יצחק בר' יעקב בר גיורי משמיה [משמו] של ר' יוחנן: הוו יודעין ששוכרין מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: בן נח שגזל, הרי לפי דיני שבע מצוות בני נח הוא נהרג כעונש על הגזילה אפילו על פחות משוה פרוטה. שכל דבר השוה משהו, יש בו דין גזילה, ובדיני בן נח לא ניתן הגזל אף להשבון (להשבה), שלא נאמרה תקנה זו לגזלן להשיב גזלתו אלא בישראל בלבד. ולעניננו למדנו שמה שאומרים שפחות משוה פרוטה אינו נחשב לממון, הוא לגבי ישראל בלבד, אבל אצל בני נח, אפילו פחות משוה פרוטה ממון הוא ואפשר לשכור בו.

אלא כך יש להסביר: שכירות בריאה — משמעו במוהרקי ואבורגני [בכתיבה ובשטרות], רעועה — בלא מוהרקי ואבורגני, ואינה אלא הסכמה שאינה מחייבת בבית דין. ואם כן לענין חששו של הגוי מלהשכיר, הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שכירות בריאה בעינן [צריכים אנו] יש להבין מדוע יסרב הגוי להשכיר.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שכירות רעועה בעינן [צריכים אנו], מאי איכא למימר [מה יש לומר] על כך, מדוע לא ירצה הגוי להשכיר? ומשיבים: אפילו הכי [כך] חשיש [חושש] הגוי מה כשפים, שמא יעשו לו כשפים על ידי כך, ולכן לא מוגר [אינו משכיר דירתו].

ב כיון שהוזכרה הלכה זו באים לדון בה גופא [עצמה]: נאמר בתוספתא שחצירו של גוי הרי הוא כדיר של בהמה, ומותר להכנס ולהוציא מן חצר לבתים ומן בתים לחצר, שאין דיני עירוב חלים כלל במקום דירת הגוים.

ואם יש שם ישראל אחד באותה חצר — אוסר, ואין תקנה לטלטל אלא על ידי שישכיר לו הגוי רשותו למשך יום השבת, אלו דברי ר' מאיר.

ר' אליעזר בן יעקב אומר: לעולם אינו אוסר, ישראלי אחד אינו נחשב, ומותר לטלטל בחצר. עד שיהו שני ישראלים שמצד עצמם אוסרים זה על זה וחלה עליהם חובת העירוב, ולא יוכלו לעשות זאת בשל הגוי.