ובלבד שלא יצא אגב כך חוץ לתחום שבת של העיר, שמא יטעו הרואים את המודד ויחשבו שעד שם מגיע התחום.

אם אינו יכול להבליעו משום שהיו הגיא או ההר רחבים ביותר — בזו אמר ר' דוסתאי בר ינאי משום ר' מאיר: שמעתי שמקדרין (שכאילו עושים כעין נקב) בהרים, כלומר מודדים במדרון באופן שאפשר לחשב היכן מסתיים תחום שבת בתוך שטח הגיא וההר.

א גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שצריך למדוד בחבל שאורכו חמישים אמה? אמר רב יהודה אמר רב: שכן אמר קרא [הכתוב] "ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים" (שמות כז, יח) אמרה תורה: בחבל של חמשים אמה מדוד כלומר את אורך החצר ורוחבה יש למדוד "בחמישים", חבל שאורכו חמישים אמה.

ומקשים: האי מיבעי ליה [הכפלה זו נצרכת לו] ללמדנו ענין אחר, ששטחה של חצר הוא כריבוע ששטחו כחצר המשכן, ולשם חישוב זה צריך ליטול חמשים אמה ולסבב מסביב להם עוד חמשים אמה כדי לבנות ריבוע.

ומשיבים: אם כן לימא קרא [שיאמר הכתוב]: "חמשים חמשים" ודי בכך ללמדנו מה שטח החצר, מאי [מה ההדגשה של] "חמשים בחמשים" — שמעת מינה [שומע אתה מכאן] תרתי [שני דברים] גם לענין ריבוע וגם לענין אורך כלי המידה.

ב במשנה נאמר שמידת חבל זה קבועה, "לא פחות ולא יותר". תנא [בתוספתא שנינו]: "לא פחות" — משום שאם החבל קצר, מרבה את התחום. שהחבל ניתן למתיחה יותר ממדתו. "ולא יותר" ולא יוסיף במידת החבל, מפני שממעט במידות. שמחמת כובד החבל תתמעט המידה.

אמר ר' אסי: אין מודדין אלא בחבל של אפסקימא. ושאלו: מאי [מה הוא] אפסקימא? אמר ר' אבא: הוא הצמח נרגילא, ואף זה משמעותו לא היתה ידועה לכל. ושאלו: מאי [מה הוא] נרגילא? אמר ר' יעקב: דיקלא דחד נברא [דקל שמסביבו מסתלסל רק סיב אחד] איכא דאמרי [יש שאמרו בלשון אחרת], ששאלו: מאי [מה הוא] אפסקימא? ר' אבא אמר: הוא הצמח נרגילא, ר' יעקב אמר: הוא דיקלא דחד נברא [דקל בעל סיב אחד].

תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יהושע בן חנניא: האמת היא שאין לך דבר שיפה למדידה שאינו ניתן להימתח יתר על מידתו יותר משלשלאות של ברזל, אבל מה נעשה שהרי אמרה תורה: "ואשא עיני וארא והנה איש ובידו חבל מדה" (זכריה ב, ה), ומכאן למדים שדרך המדידה היא בחבל.

ושואלים: והכתיב [והרי נאמר] בכתוב אף דרך אחרת של מדידה: "וביד האיש קנה המדה שש אמות באמה וטפח" (יחזקאל מ, ה), משמע שאפשר למדוד אף בקנים! ומשיבים: ההוא, לתרעי [לענין רוחב השערים] שמידתם קטנה וקשה למדוד אותם בחבל המידה הארוך.

תני [שנה] רב יוסף: שלשה סוגי חבלים הם שדובר בהם בהלכה: חבל של מגג (מין קנה סוף), חבל של נצר (שעושים מסיבי הדקל) וחבל של פשתן.

ושימושם: חבל של מגג משתמשים בו בשריפת הפרה האדומה, כפי ששנינו בדרך עשייתה: כפתוה את הפרה בחבל המגג, ונתנוה על גב מערכתה, העצים הערוכים שם, שישרפוה עליהם לאחר שחיטתה. חבל של נצרים משמש לצורך סוטה. דתנן [ששנינו במשנה] שלפני שמשקים אותה את המים המאררים (במדבר ו) קורעים את בגדיה, ואחר כך מביא הכהן חבל המצרי העשוי נצרים וקושרו למעלה מדדיה שלא יפלו בגדיה. חבל של פשתן הוא העשוי למדידה.

ג שנינו במשנה: היה מודד והגיע להר או לגדר, מבליעו וחוזר למידתו, ומעירים על כך: מדתני [ממה ששנינו] "חוזר למידתו" מכלל הדברים נלמד שאם אינו יכול להבליעו, הולך למקום שיכול להבליעו, ומבליעו, וצופה באותו מקום כנגד מידתו באותו מרחק וחוזר.

ומעירים כי אכן תנינא להא [שנינו דבר זה], דתנו רבנן [ששנו חכמים]: היה מודד והגיע המידה לגיא, אם יכול להבליעו את הגיא בחבל של חמשים אמה, שרוחב הגיא פחות מחמשים — מבליעו. ואם לאו — הולך למקום שיכול להבליעו ומבליעו, וצופה וחוזר למידתו באותו מקום. ו

אם היה גיא מעוקם שהוא סביב לעיר מכמה צדדים, ואינו יכול להבליעו — מקדיר ועולה, מקדיר ויורד, ומודד את רוחבו חלקים חלקים. הגיע לכותל — אין אומרים יקוב הכותל כדי למדוד רוחבו בדיוק, אלא אומדו והולך לו.

ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו]: מבליעו וחוזר למידתו, ומדוע אין עושין כן גם בכותל? ומסבירים: התם ניחא תשמישתא [שם בגיא נוח השימוש בו] ולכן אם יכול, הריהו מבליעו. ואם לא, הריהו מקדיר. הכא, לא ניחא תשמישתא [כאן בכותל, לא נוח השימוש בו].

אמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו שמקדרים בהרים וגיאיות אלא כשאין הגיא תלול עד שאין חוט המשקולת יורד כנגדו כלומר שיש בו שיפוע,