"ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים "בלא עת נדתה" (על נדתה) או כי תזוב על נדתה כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא" (ויקרא טו, כה), ובא הכתוב ללמדנו שלא נאמר דינה של הזבה אלא כשהיא רואה בזמן הסמוך לימי נדתה, ולא בזו הרואה בתוך ימי נדותה.

וממשיכים ודנים: ואין לי ללמוד ממקרא זה אלא לזו הרואה ביום השמיני לימי נדותה, שהוא היום הסמוך לשבעת ימי נדתה, ואולם הרואה ביום התשיעי לימי נדותה, שהריהו מופלג (מרוחק) לנדתה יום אחד, מנין לי שאף היא באה בכך לדין זבה — לכך תלמוד לומר (מלמדנו הכתוב) "או כי תזוב על נדתה", להורות כי אף הרואה ביום מרוחק משבעת ימי נדתה, באה בכך לכלל זבה.

וממשיכים ושואלים: ועדיין אין לי ללמוד ממקרא זה אלא לזו הרואה ביום אחד המרוחק משבעת ימי הנידות, ומנין לי שכך הוא הדין אף לרבות את הרואה ביום שהוא מופלג שנים ימים מתקופת נידותה, או שלשה, ארבעה, חמשה, ששה, ושבעה, שמונה, תשעה, עשרה, מנין לי שבכל אלה הריהי באה לכלל זבה?

אמרת (יש לך לומר) כי למדים אנו כן בדרך הדרשה הנקראת מה מצינו (מצאנו), בהיקש לדבר הידוע לנו. שכן מוצאים אנו ברואה ביום הרביעי שלאחר שבעת ימי נידותה — שיום זה הריהו ראוי גם לספירה של שבעת ימי זיבה (כשראתה לזיבתה בשלושת הימים הראשונים שלאחר ימי נידותה). והרי גם ראוי לזיבה, שתחול על ידו שם זבה (שהרי למדנו למעלה כי לא רק הרואה ביום השמיני לשבעת ימי נידות באה לכלל זבה, אלא אף הרואה ביום התשיעי (הוא היום השני שלאחר שבעת ימי נקיות). ונזקקת היא לעוד יומיים של ראייה שתיחשב על ידם זבה, שהם היום השלישי והיום הרביעי. אף אני אביא את כל הימים שאחרי היום הרביעי, וכן את היום העשירי שלאחר תקופת ימי נדות — שאף הוא ראוי לשמש כיום ספירה של שבעת ימי נקיות לזיבה, וכן ראוי הוא לשמש כיום המתחיל דין זיבה.

וממשיכים ושואלים: ומנין שיש לרבות אף את הרואה ביום אחד עשר לאחר ימי נידותה, אף שיום זה אינו ראוי לשמש מאחד משבעת ימי נקיים (כשראתה בסמוך לתקופת נדתה) — לכך תלמוד לומר "בלא עת נדתה", אף ביום זה שהוא רחוק ביותר מתקופת נדתה. וממשיכים ומבררים: אלא מעתה, יכול יהא הדין שאני מרבה אף את הרואה ביום שנים עשר לתקופת נדתה, שאף זו באה לכלל זבה? אמרת בתשובה לכך: לאו [לא], אין לומר כן.

ואם תשאל: מה ראית לרבות לדין הזבה אף את הרואה ביום אחד עשר ולהוציא (למעט) מכלל דין הזבה את הרואה ביום שנים עשר? — מרבה אני את הרואה ביום אחד עשר — שכן ראוי יום זה לשמש לספירת שבעת ימי נקיות של הרואה ביום הרביעי שלאחר תקופת ימי נדות, שכן למדו מהכתוב "או כי תזוב" שאף הרואה ביום הרביעי שלאחר תקופת ימי נדות באה לכלל זבה, ומעתה למדנו גם לעניינו של היום האחד עשר שלאחר תקופת ימי נדות, שראוי לספירה. ומוציא אני מכלל דין זבה את הרואה ביום שנים עשר — שכן אין ראוי יום זה לספירת שבעת ימי נקיים של זוב הנלמדים מהכתוב "או כי תזוב".

וממשיכים בבירור דינה של האשה הנטמאת בראייתה: ואין לי שנטמאת אלא זו הרואה שלשה ימים, ואולם זו הרואה שני ימים מנין לי שאף היא טמאה — לכך תלמוד לומר "כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה טמאה היא", "ימי" — שאף הרואה שני ימים בלבד טמאה. וממשיכים ומבררים: והרואה יום אחד בלבד, מנין לי שאף היא נטמאת — לכך תלמוד לומר "כל ימי", ללמדנו שהריהי טמאה אף בראיית יום אחד.

ועוד בדרשת כתוב זה: נאמר בו "טמאה היא", והכתוב "טמאה" מלמד שהרואה יום אחד בלבד, מטמאה את בועלה כנדה. והכתוב "היא" מלמד: דווקא היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

שהיה מקום לומר שיטמא הזב את מה שהוא בועל, והלא דין (קל וחומר) הוא, ובאופן זה: ומה היא הזבה, שהריהי קלה בדינה, שכן אינה מטמאה בשלוש ראיות בלבד (אם ראתה את כולן ביום אחד) להיחשב על ידן כזבה, כבימים, שהריהי נעשית זבה רק בראיה שראתה בשלושה ימים נפרדים — ובכל זאת הריהי מטמאה את בועלה. הוא (הזב), החמור בדינו, שכן מטמא בשלוש ראיות שראה, אף שראה את כולן ביום אחד, כדרך שהוא מטמא בראיות שראה בימים נפרדים — אינו דין שיהא אף הוא מטמא את מה שהוא בועל! לכך תלמוד לומר "היא" — דווקא היא מטמאה את בועלה, ואין הזב מטמא מה שהוא בועל.

וממשיכים בבירור דיניה של הזבה, ומנין לנו שהוא (שהיא) עושה משכב ומושב — לכך תלמוד לומר "כמשכב נדתה".

ודנים בהלכה זו: אין לי שהריהי עושה משכב ומושב אלא בזו שראתה שלשה ימים, שהריהי זבה גמורה ("זבה גדולה"), ואולם בזו שראתה שני ימים מנין לי שכך הוא — לכך תלמוד לומר "ימי". וזו שראתה יום אחד מנין לי שכך הוא — תלמוד לומר "כל ימי".

ומבררים עתה את דינה של הרואה יום אחד בתקופת ימי זיבתה, שהיא "שומרת יום כנגד יום", מנין לי שהריהי סופרת יום אחד לראייה של יום אחד — תלמוד לומר "יהיה לה". ושואלים: יכול יהא הדין שתספור שבעה ימים לראייה של שנים ימים, ולא יומיים בלבד. שכן יש מקום לומר כהלכה זו, והלא דין (קל וחומר), הוא, ובאופן זה: ומה הוא (הזב), שקל בדינו שהרי אין סופר אחד לאחד — בכל זאת הריהו סופר שבעה ימים נקיים לשנים ראיות. היא (הזבה), שחמורה בדינה, שהרי היא סופרת אחד לאחד — אינו דין שתספור שבעה נקיים לשנים? לכך תלמוד לומר "יהיה לה" — להורות שהיא אינה סופרת אלא יומה.

ומסכמים את השאלה: אלמא קראי נינהו [הרי איפוא מקראות הן] כל הלכותיה של תקופת אחד עשרה הימים הללו, ושלא כדברי ר' אלעזר בן עזריה! ומשיבים: לשיטת ר' עקיבא — אכן כל ההלכות הללו נלמדות מקראי [מקראות], ואולם לשיטת ר' אלעזר בן עזריה — הלכתא [הלכות למשה מסיני] הן.

ומתוך שהובאו דרשות הלכותיה של הזבה מן הכתוב "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים", ובכללן, דין תקופת ימי זיבה הבאה בסמוך לתום תקופת ימי נדות, מביאים מה שאמר ליה [לו] רב שמעיה לר' אבא בשאלה: מאחר ואחז הכתוב בלשון "ימים", מעתה אימא [אמור] כי הרואה ביממא [ביום] — תהוי [תהא] זבה, והרואה בליליא [בלילה] — תהוי [תהא] נדה! אמר ליה [לו] ר' אבא לרב שמעיה בתשובה: עלך [עליך], כנגד החושב כך, אמר קרא [הכתוב] בהמשך דבריו "או כי תזוב על נדתה" — להורות: סמוך לתקופת נדתה. ומעתה נשאל: הזמן המוגדר כסמוך לנדתה אימת הוי [מתי הוא]? — בליליא [בלילה], וקא קרי [והוא הכתוב קורא] לה זבה.

וחותמים את המסכת בדבר אגדה, ממה שתנא דבי [שנה החכם של בית מדרשו] של אליהו: כל השונה הלכות בכל יום — מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שכן נאמר "הליכות עולם לו" (חבקוק ג, ו), אל תקרי [תקרא] "הליכות" אלא הלכות, וללמדנו שכל השונה הלכות ("הליכות"), נוחל עולם הבא ("עולם לו").