סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

הגדולה, שיודעים אנו בה שהיא כבר רואה דם.

ומסבירים: ממאי [ממה, מנין לנו שהוא כן]? — שהרי במשנתנו במקרה הנדון בה שנויה הנכרית דומיא [בדומה] לנדה, שהושוו זו לזו: מה נדה — מדובר במי דקחזיא [שהיא כבר רואה], שהרי אלמלא ראתה, לא היתה נטמאת בטומאת הנדה. אף נכרית — מדובר במי דקא חזיא [שהיא רואה, בגדולה, הראויה לראות].

אמר רב ששת בהתייחסו לדברים אלה של רב: כי ניים ושכיב [כאשר נמנם ושכב] רב על מטתו אמרה להא שמעתא [את זו ההלכה], שאין היא הלכה שנאמרה ביישוב הדעת. דתניא [שכן שנויה ברייתא] באשה שהשאילה חלוקה ולאחר מכן מצאה בו כתם דם, שהריהי תולה את הכתם בנכרית לה השאילה את החלוק. ובכל נכרית הריהי תולה, אף זו שאינה גדולה, ושאינה רואה עדיין. ואילו ר' מאיר אומר שאין היא תולה אלא בנכרית הראויה לראות. ואולם אפילו ר' מאיר החולק על חכמים, לא קאמר [אין הוא אומר] אלא שתולה בנכרית הרואה לראות, אבל לומר שהריהי תולה רק בנכרית שכבר רואהלא איצטריך [אין נצרך לומר], והרי זה שלא כרב האומר שאין תולים אלא בנכרית הרואה!

אמר רבא בדחיית קושיית רב ששת: ותסברא [וכי סבור אתה] שר' מאיר לחומרא אמר את דבריו. שלדעת חכמים תולים בכל נכרית (ואף זו שטרם ראויה לראות), ואילו לדעת ר' מאיר אין תולים אלא במי שראויה לראות? — אינו כן, אלא ר' מאיר אמר את דבריו לקולא. שלדעת חכמים (המחמירים) אין היא תולה אלא בנכרית גדולה שכבר ראתה, ואילו לדעת ר' מאיר (המקל) הריהי תולה אף בנכרית שראויה לראות. ונמצא שדעת רב הריהי כדעת חכמים.

ומביאים ראיה שר' מאיר מקל ביחס לדעתם של חכמים, דתניא כן שנויה ברייתא]: אשה שהשאילה חלוקה לנכרית ונמצא בו דם, לדעת חכמים היא אינה תולה בנכרית, ואילו ר' מאיר אומר שהריהי תולה בנכרית. ומעירים: ואלא קשיא הך [קשה ברייתא זו] ששנינו בה שלדעת חכמים אין היא תולה בנכרית, בעוד שבברייתא הקודמת שנינו שלדעת חכמים הריהי תולה בנכרית — תריץ הכי [תרץ כך]: את השנוי בברייתא זו שלדעת חכמים הריהי תולה בנכרית, ובלבד שהיא הנכרית הריהי גדולה שכבר רואה. ר' מאיר אומר — הריהי תולה אף בנכרית שרואה לראות, ואף על פי שעדיין אינה רואה.

א ועוד בדינה של האשה המשאילה חלוקה לאשה טמאה, ולאחר שהוחזר החלוק נמצא בו כתם, תנו רבנן [שנו חכמים]: השאילה אשה חלוקה לחברתה הטמאה בטומאת זבה קטנה (השומרת יום כנגד יום), ולאחר שלבשתו חברתה החזירתו לה ולאחר שלבשתו היא נמצא בו כתם דם, האשה המשאילה תולה את הכתם באשה השומרת יום כנגד יום, אם השאילה לה את החלוק ביום השני לזיבה שלה. ואף שלא הוחזקה השואלת לראות ביום הזה, אלא שראתה אתמול — מאחר שמקורה פתוח (שכן ראתה דם אתמול), הריהי תולה בה את הכתם, הגם שבכך היא מקלקלת לה מעט, שהרי מעתה צריכה השואלת לשמור אף את יום המחרת, כיון שנטמאה עתה משעה שתלו בה את הכתם.

וכן האשה המשאילה תולה את הכתם באשה ששאלה את החלוק בעודה סופרת שבעה ימים של נקיות שעדיין לא טבלה ומעתה, שתולים בה את הכתם, הריהי צריכה לשוב ולמנות שבעה נקיים ולטבול אחריהם. לפיכך, היא המשאילה — מתוקנת, ואילו חברתהמקולקלת, אלה הם דברי רבן שמעון בן גמליאל. רבי אומר: האשה המשאילה אינה תולה במקרים אלה באשה השואלת, שכן בכך היא מקלקלת לה (בדחיית זמן טבילתה), לפיכך שתיהן מקולקלות, ששתיהן טמאות מפני הספק ממי בא כתם דם זה.

ואולם שוין (משתווים, מוסכם על שניהם), ואף רבי מודה בכך לרבן שמעון בן גמליאל, שהאשה המשאילה תולה בשואלת השומרת יום כנגד יום כשנמצא הכתם ביום הראשון לזיבה שלה, שהרי אין בדבר זה כדי לקלקל לאשה השואלת, שכן אף בלא תלייה זו הריהי טמאה למחרת.

וכן הריהי תולה באשה השואלת היושבת על דם טוהר (שהם ארבעים ימים לאחר לידת זכר ושמונים ימים לאחר לידת נקבה). שכן בימים הללו אין האשה נטמאת בראיית דם, ולכך גם לא תיטמא אם נייחס את הכתם לה. וכן הריהי תולה באשה השואלת שהינה בתולה הנבעלת, שכן דמיה של זו טהורין, כיון שמייחסים אנו את כתם הדם לדם הבתולים.

ושואלים: "לפיכך" זה האמור בדברי רבן שמעון בן גמליאל למה לי, מה בא ללמדנו, שהרי מובן הדבר שכך הוא לשיטת רבן שמעון בן גמליאל? ומשיבים: לא נאמר "לפיכך" בדברי רבן שמעון בן גמליאל אלא משום שנאמר לאחר מכן "לפיכך" בדברי רבי.

ושואלים: אף "לפיכך" האמור בדברי רבי למה לי, שהרי גם זה מובן מאליו? ומשיבים: נצרך לומר כך, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר] כי ההיא דאשתכח [אותה שנמצא] הכתם גבה [אצלה] — היא אמנם תתקלקל (תיטמא), ואולם אידך [האחרת], שלא נמצא הכתם אצלה — לא תתקלקל, לכך קמשמע לן [הוא משמיע לנו], בשימוש הלשון "לפיכך" (המורה שהרי זו תוצאה המתבקשת) ששתיהן טמאות.

ב ועוד בענין מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל ורבי מביאים מה שאמר רב חסדא: שני אנשים, שהיה אחד מהם טמא והשני טהור שהלכו בשני שבילין שונים, והיה אחד מהשבילים טהור ואחד מהשבילים טמא. ואין אנו יודעים מי משני הנשים הללו הוא זה שהלך בשביל הטמא ונטמא בו, ומי מהם הלך בשביל הטהור — בהכרעת הדין במקרה זה באנו למחלוקת רבי ורבן שמעון בן גמליאל. שכן לדעת רבן שמעון בן גמליאל התולה את הכתם הנמצא ואת טומאתו באשה שהיא כבר טמאה, אף במקרה זה תולים אנו שהאדם הטמא הוא זה שהלך בשביל הטמא, והאדם הטהור הוא זה שהלך בשביל הטהור. ואילו לדעת רבי שאין אנו תולים את הכתם הנמצא באשה הטמאה, אף במקרה זה אין תולים שהלך האדם הטמא בשביל הטמא, שכן אפשר הוא שהאדם הטהור הוא שהלך בשביל הטמא, ולפיכך שניהם טמאים.

מתקיף לה [מקשה עליה, על השוואה זו] רב אדא: עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] רבי התם [שם, באשה המשאלת חלוק] את דינו, שאין תולים את הכתם באשה הטמאה — אלא משום דתרוייהו כי הדדי נינהו [ששתיהן שוות הן], ששתיהן היו בחזקת טהרה (שהרי אף השומרת יום כנגד יום, הריהי בכלל חזקת טהרה, שכן היא ראויה לטבול בכל שעה שתרצה. שכן היום היא לא ראתה אלא אתמול). ואולם הכא [כאן, בשני אנשים שהלכו בשני שבילים] מאי נפקא לן מינה [מה יוצא לנו ממנה, מה זה משנה] לאדם הטמא, אם נחליט שהוא זה שהלך בשביל הטמא, והרי אף בלא זה הינו טמא? ולכך, במקרה זה אף רבי מודה שתולים אנו שהאדם הטמא הוא זה שהלך בשביל הטמא, ואין האדם הטהור נטמא.

ומסבירים: ואילו רב חסדא האומר שאף במקרה זה של שני שבילים שיטת רבי שמטמאים את שני האנשים, מה טעמו? גם במקרה של האשה המשאלת חלוק, זו השומרת יום כנגד יום אינה בחזקת טהרה, שהרי סוף סוף (אחרי הכל) איהי [הריהי] טבילה בעיא [צריכה]. ובכל זאת טימא רבי את שתיהן, מעתה נאמר שגם במקרה זה של שני שבילים, לדעת רבי שני האנשים טמאים.

ומביאים: איתמר [נאמר] שאמר ר' יוסי בר' חנינא: טמא וטהור, ואין המדובר רק בשני אנשים שאחד מהם טהור ואחד מהם טמא אלא אפילו שאחד מהם טהור ואחד מהם תלוי (ספק טמא), שהלכו בשני שבילין שונים, שהיה אחד מהם טמא ואחד מהם טהורתולה את האדם שהלך בשביל הטמא באדם זה שהוא תלוי, ואת האדם שהלך בשביל הטהור באדם זה שהוא טהור — והלכה זו הריהי לדברי הכל, שאף רבי סבור במקרה זה כרבן שמעון בן גמליאל. והרי זה איפוא כשיטת הסברו של רב אדא, ושלא כשיטת רב חסדא.

ג ועוד בענין מחלוקת זו של רבן שמעון בן גמליאל ורבי, בעא מיניה [שאל ממנו] ר' יוחנן מר' יהודה בר ליואי: מהו הדין לענין לתלות כתם הנמצא בחלוק שהשאילה אשה לחברתה, בכתם שהיתה זו השואלת טמאה משום שמצאה בחלוקה שלה כתם, ולאחר שהחזירה השואלת את החלוק, לבשתו המשאלת (בלא שבדקה אותו), ונמצא בו לאחר מכן כתם. והסביר ר' יוחנן את שאלתו: אליבא [לשיטת] רבי המטמא את שתיהן בנמצא כתם בחלוק מושאל — לא תבעי [תישאל] לך שאלה זו, שהרי

השתא [מעתה] יש לומר בשיטת רבי: ומה התם [שם, במשאלת חלוקה לשומרת יום כנגד יום], דקא חזיא [שהיא רואה] מגופהאמרת שהאשה המשאלת אינה תולה בה את הכתם, ושתיהן טמאות. הכא [כאן, במשאלת חלוק לבעלת כתם], והרי בכתם שנטמאה בו השואלת יש מקום לומר דמעלמא קא אתי [שמבחוץ הוא, הכתם בא] ולא ממנה — לא כל שכן שאין המשאלת תולה את הכתם בבעלת כתם, ושתיהן טמאות.

ואולם כי תבעי [כאשר תישאל] לך שאלה זו, הרי זה אליבא [לשיטת] רבן שמעון בן גמליאל. וצדדי השאלה: דווקא התם [שם, במשאלת חלוקה לשומרת יום כנגד יום], הוא שכיון דקא חזיא [שהיא רואה] מגופה — לכך הריהי תליא [תולה] בה את הכתם. אבל הכא [כאן, במשאלת חלוק לבעלת הכתם], שיש מקום לומר דמעלמא קאתי [שמבחוץ הוא, הכתם שטימא אותה, בא] — היא לא תליא [אינה תולה] בה, ושתיהן טמאות. או דלמא, לא שנא [או שמא, אין זה משנה], ואף במקרה זה לדעת רבן שמעון בן גמליאל האשה המשאלת את החלוק תולה את הכתם באשה השואלת.

אמר ליה [לו] ר' יהודה בר ליואי לר' יוחנן בתשובה: לדעת רבן שמעון בן גמליאל, במקרה זה אין תולין את הכתם באשה השואלת. שאלו ר' יוחנן: ומה טעם אין תולים במקרה זה? השיבו ר' יהודה בר ליואי: לפי שאין בעלת הכתם טמאה בודאי שבכגון זה אנו תולין בה, שכן ייתכן שהכתם שטימא אותה בא מבחוץ.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן על דברי ר' יהודה בר ליואי ממה ששנינו בברייתא: אין תולין את הכתם הנמצא בחלוק שהושאל בבעלת הכתם. ואם השאילה חלוקה לאשה נכרית או לישראלית היושבת על הכתם (הטמאה כבעלת כתם) — הרי זו תולה בה.

ובתחילה יש לברר את דברי הברייתא, שכן הא גופה קשיא [זו הברייתא עצמה קשה] שהרי רישא [בהתחלה] אמרת שאין תולין בבעלת הכתם, ואילו סיפא [בסוף] אמרת שתולין! אלא יש לתרץ כי הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן הא [זה, תחילת דברי הברייתא] — הריהם כשיטת רבי, הסבור שאין תולים בבעלת הכתם. ואילו הא [זה, סוף דברי הברייתא] — הריהם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, הסבור שתולים בבעלת הכתם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] ביישוב דברי הברייתא כי הא והא [זה וזה, תחילת וסוף דבריה] הריהם כשיטת רבי, ואין זו סתירה, שכן הא [זה, בסוף דברי הברייתא] מדובר בכתם הנמצא בחלוק ששאלה ביום הראשון שלה, ביום בו נמצא הכתם בחלוק שלה שבשלו היא טמאה. והרי באותו יום הריהי טמאה כשלעצמה, ואף בלא שנתלה בה את הכתם בחלוק ששאלה. ולכך אין סיבה שלא נתלה בה את הכתם הזה, שהרי אין מקלקלים אותה יותר בכך. ואילו הא [זה, בתחילת דברי הברייתא] — מדובר בכתם הנמצא ביום השני שלה, שראתה את הכתם אתמול, ואין היא צריכה אלא טבילה היום, וטהורה היא. ואם נייחס לה את הכתם הנמצא עתה, הרינו מקלקלים אותה, בכך שהריהי נטמאת יום נוסף.

רב אשי אמר ביישוב דברי הברייתא: הא והא [זה וזה, תחילת וסוף דברי הברייתא] הם כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ולא קשיא [ואין זה קשה],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר