סקר
עם איזה פירוש אתה לומד שקלים?







 

פירוש שטיינזלץ

א שנינו במשנתנו כי הכותים אינם נוהגים מנהג קבורה בנפליהם. ושואלים: מאי דרוש [מה דרשו] כמקור למנהגם זה? ומשיבים: לדעתם הכתוב "לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשנים בנחלתך" (דברים יט, יד) נדרש על ידי חכמים לענין המוכר את אחוזת קברות אבותיו לאדם זר.

ולמדו מכאן הכותים כי כל מי שיש לו נחלה, קרקע הבאה לו בירושה מאבותיו — יש לו גבול (אחוזת קבר), ואילו כל מי שאין לו נחלה בארץ, כנפלים הללו, שלא באו לכלל חיים — אף אין לו גבול. ומכאן הסיקו שאין נוהגת בהם מצות קבורה.

ב שנינו במשנתנו כי הכותים נאמנים לומר "קברנו במקום מסויים את הנפלים". ותוהים על כך: והא לית להו [והרי אין להם, אין הם מקבלים] את הנאמר בתורה "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), וכדרך שדרשו חכמים את הכתוב שבמשמעו אף איסור הכשלת אחר בדבר עבירה? ומדוע נאמנים בדבר זה? אמר ר' אבהו בתשובה: מדובר רק באופן שבו כהן כותי עומד שם באותו מקום, והרי זו ראיה שאכן אין המקום הזה טמא בטומאת המת.

ושואלים: ודילמא [ושמא] כהן טמא הוא מכבר? ומשיבים: במשנתנו מדובר בכהן כותי טהור העומד שם דנקיט [שמחזיק] הוא תרומה בידיה [בידו]. ושואלים: עדיין אין זו ראיה, כי דילמא [שמא] תרומה טמאה היא? ומשיבים: מדובר דקאכיל מינה [שהוא אוכל ממנה], ובודאי אינה תרומה טמאה, האסורה באכילה.

ושואלים: אי הכי [אם כך] המשנה מדברת דווקא באופן שברור לנו שאין המקום טמא, מעתה מאי למימרא [מה באה המשנה לומר] לנו? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר, שתניח], כי הכותים לא בקיאי [אינם בקיאים, יודעים היטב] ביצירה של האדם, וכאשר הם קוברים נפל, אינם יודעים שהוא בן ארבעים יום, שסבורים הם שאין זה אלא כמים בלבד, שאינו מטמא, ולא נסמוך עליהם בדבר זה. לכך קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו] שהם נאמנים בדבר, שכן הריהם בקיאים ביצירה.

ג עוד שנינו כי הכותים נאמנין על הבהמה לענין דין בכורה בוולד שיוולד לה מעתה. ותוהים על כך: והא לית להו [והרי אין להם, אין הם מקבלים] את הנאמר בתורה "ולפני עור לא תתן מכשל", וכיצד סומכים אנו עליהם לענין דין הבכור? אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יוחנן בהסבר הדברים: מדובר כאן רק באופן שבו הכותי עצמו גוזז ועובד בוולד זה. ומכיון שהכותים לעצמם שומרים את דיני התורה, ראיה היא שאין זה בכור.

ושואלים: אי הכי [אם כך] פירוש המשנה, שהכותים נאמנים לענין בכור רק באופן שברור לנו שאין זה בכור, מעתה מאי למימרא [מה באה המשנה לומר] לנו? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר, שתניח], שהכותים לא בקיאי [אינם בקיאים, יודעים היטב] בטינוף היוצא מן הבהמה שמא בא ממיחוי ולד והריהו פוטר אותה מן הבכורה. ומכיון שאינם בקיאים בו יש לחשוש שמא הם טועים וסבורים שהיה זה טינוף, ופטורה היא מן הבכורה. לכך קא משמע לן [הוא התנא משמיע לנו] שהריהם בקיאים בטינוף, ומשום כך הריהם נאמנים לענין הבכורה.

ד עוד שנינו כי הכותים נאמנין על ציון קברות. שאף הכותים מציינים את קברותיהם, וכל מקום שאין בו ציון נחשב כמקום טהור, וניתן לעשות בו טהרות. ומסבירים: אף על גב [אף על פי] שחובת ציון הקברות רק מדרבנן [מדברי חכמים] הוא, כיון דכתיבא [שכתוב] כן במקרא, הריהם מזהר זהירי ביה [נזהרים בו], דכתיב כן נאמר] בתיאור קבורתם של גוג והנלוים עליו "ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עד קברו אותו המקברים אל גיא המון גוג" (יחזקאל לט, טו).

ה עוד שנינו במשנתנו: אבל אין הכותים נאמנין לא על הסככות ולא על הפרעות. ומבררים עניינן של אלה: סככותדתנן כן שנינו], אלו הן סככותאילן המיסך (המצל) על הארץ. פרעותדתנן כן שנינו], אבנים פרעות (חשופות ובולטות) היוצאות מן הגדר.

ו שנינו במשנתנו כי אין הכותים נאמנים אף על בית הפרס. ובענין דינו של בית הפרס אמר רב, אמר רב שמואל: החשש בבית הפרס הוא לעצמות המת שהתפזרו סביב על ידי החרישה, ולא לבשר המת. ואין עצם המת (ששיעורה הוא לפחות כשעורה) מטמאת בטומאת אהל, אלא במגע ובמשא בלבד. ולכך מנפח (נופח רוח, מנפנף) אדם לפני דרכו העוברת בתוך בית הפרס, כדי שלא יגע בעצם, והולך בה. אף שיתכן שהוא מאהיל על עצמות המת.

ועוד בענין בית הפרס, רב יהודה בר אמי משמיה [משמו] של רב יהודה אמר: בית הפרס שנידש ברגלי אדם שהלכו בו לרוב, ומסתבר שנשחקו העצמות — הריהו טהור. ותנא [ושנה] בברייתא עוד בדיני בית הפרס: החורש את בית הקברותהרי זה עושה אותו בכך לבית הפרס. ועד כמה הוא עושה אותו לבית הפרס, עד היכן יש לחשוש שהגיעו לשם מן העצמות שהתפזרו? — מלא מענה (שיעור תלם הנחרש בחרישה אחת), וכמה הוא שיעור זה? מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב, שהוא בית (שטח המכיל) ארבעת סאין. רבי יוסי אומר: שיעור שטח בית הפרס הריהו חמש סאים.

ושואלים על הנאמר במשנתנו שאין הכותים נאמנים להעיד על בית הפרס, ועל הסככות: והאם אכן הם לא מהימני [לא נאמנים] בכך, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: שדה שאבד בה קבר (היא בית הפרס) — נאמן כותי לומר "אין שם קבר",

לפי שהוא אינו מעיד אלא על גופו של קבר. שכיון שאומר הכותי שאין קבר בצד זה של השדה — הריהו כמעיד על גופו של קבר, וטומאת הקבר הריהי מן התורה, ובדבר שהוא מן התורה נאמנים הכותים. וכיוצא בזה באילן שהוא מיסך על הארץ ("סככות") — נאמן הכותי לומר "אין תחתיו קבר". ומאותו הטעם: לפי שהוא אינו מעיד אלא על גופו של קבר. הרי שהכותים נאמנים על הסככות והפרעות!

אמר ר' יוחנן בתשובה: אין דברי הברייתא הללו אמורים אלא במהלך ובא הכותי על פני כולה, שבאופן זה ודאי הוא שאם היה בה קבר, נטמא בו. ואם הוא נוהג כן בשדה, ניתן לסמוך על דבריו בטהרתו של המקום. ואילו דברי משנתנו עניינם שאין הכותי מהלך ושב על פני כולה, ובאופן זה אינו נאמן להעיד.

ותוהים: אי הכי [אם כך], שרק באופן זה הריהו נאמן להעיד, מאי למימרא [מה באה הברייתא לומר] והלא אין כל חידוש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר], כי מתוך השדה רצועה צרה של אדמה נפקא [יוצאת] לשדה סמוכה (ונקראת אותה שדה נספחת על שם שדה זו), ושם הכותי תולה שנמצאת בה הטומאה, ואילו בשדה זו שלפנינו הוא עובר הלוך ושוב, משום שאין היא אלא ספק טמאה, ולספק אין הוא חושש. לכך קא משמע לן [הוא, התנא שבברייתא משמיע לנו] שאין חוששים לכך, וסומכים על דברי הכותי כשהוא מהלך על פני כולה.

ז שנינו במשנה: זה הכלל, כל דין שחשודים בו הכותים שאין הם מקיימים אותו, אף אינם נאמנים להעיד עליו. ושואלים: הלשון "זה הכלל", שהיא לשון ריבוי, לאתויי מאי [לרבות את מה] היא באה? לאתויי [לרבות] שאין הכותים נאמנים אף לענין תחומין של שבת, להעיד שעד מקום מסויים מגיע תחום שבת (שכן תחומים הם מדברי חכמים), ולענין יין נסך,

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר