שוטות נינהו [הן]? הלא כיון שמסופקות הן בדינן טועות נינהו [הן]! ומתקנים את הלשון: אלא אכן תני [שנה] כך במשנה בדברי ר' יהושע: "עד שאתם מתקנים את הטועות באו ותקנו את הפקחות".

דתניא [ שכן שנינו בברייתא] בענין "פקחות" אלה: אשה שכל ימיה ערוכים באופן כזה שבכל שני ימים, יום אחד טמא, שרואה בו ויום אחד טהור שאינה רואה בו, מה תקנתה לשמש עם בעלה? — הריהי משמשת עם בעלה בליל היום השמיני מהיום שבו ראתה לראשונה. שהרי טהורה היא, שכן טבלה וטהרה עצמה ביום השביעי בערב. ויש לפניה מעתה גם כל היום השמיני ולילו (הלילה שאחריו) עמו לשמש עם בעלה, שהרי לא תראה אלא ביומו של היום התשיעי.

וכן עוד ארבעה לילות מתוך מחזור הימים של שמונה עשר יום (שבעת ימי נדה, ואחד עשר ימי זיבה). ואולם אם היתה רואה לא ביום אלא מבערב — אינה משמשת עם בעלה אלא בליל היום השמיני וביומו בלבד.

ואם היתה אשה זו רואה באופן שבכל ארבעה ימים, שני ימים הריהם טמאין ושני ימים טהורין — משמשת ביום השמיני (לילה ויום), וביום השנים עשר, וביום הששה עשר, וביום העשרים.

ושואלים על כך: ותשמש נמי בתשסר גם כן ביום תשעה עשר], שהרי כיון שכבר חלפו אחד עשר ימי הזיבה (בסוף היום השמונה עשר), שוב אין לה דין שימור? אמר רב ששת: זאת אומרת, שהביטוי "גרגרן" (זללן) דתנן [ ששנינו] במשנה להלן, ככינויו של המתאווה לבעול אף את זו שראתה ביום האחד עשר לימי זיבתה, וטבלה למחרת — מורה שאסור הדבר מן הדין.

רב אשי אמר: אין האשה אסורה לשמש עם בעלה ביום השנים עשר לימי זיבתה, אף לא מדברי חכמים, שכן אינה צריכה לשמור את היום שלמחרת היום האחד עשר לימי זיבה, שכן הוא היום הראשון מימי נדותה. ואולם נהי [הגם] שביום חד [אחד] עשר לא בעי [צריך] שימור, ביום עשירי מיהא בעי [על כל פנים צריך] שימור.

ודנים עוד: אשה שכל ימיה רואה שלשה ימים טמאין ושלשה ימים טהורין — משמשת שני ימים, ושוב אינה משמשת לעולם. שכן משיצא היום השביעי לנדתה, שוב אינה יכולה להיטהר, שהרי היום השמיני הוא היום השני מתוך שלושת הימים שבהם היא רואה. וראיית היום השמיני והיום התשיעי היא ראיית זיבה. ויוצא איפוא שאין לה מועד להיטהר אלא בליל היום האחד עשר ולשמש עם בעלה בכל היום האחד עשר ולמחרת ביום השנים עשר (ואלו שני הימים בלבד שמותרת לשמש עם בעלה). ואולם מכאן והלאה כשתראה שלושה ימים — הריהי נחשבת זבה גדולה. וכדי להיטהר מזבה, נזקקת היא לספירת שבעה ימים נקיים, ואילו זו אינה רואה יותר משלושה ימים נקיים.

היתה אשה זו רואה תמיד ארבעה ימים טמאים, וארבעה ימים טהורין — משמשת עם בעלה יום אחד בלבד, ושוב אינה משמשת לעולם.

היתה רואה חמשה ימים טמאים, וחמשה ימים טהורין — הרי זו משמשת שלשה ימים, ושוב אינה משמשת לעולם. היתה רואה ששה ימים טמאין וששה ימים טהורין — הרי זו משמשת חמשה ימים, ושוב אינה משמשת לעולם.

היתה רואה שבעה ימים טמאין ושבעה ימים טהורין — משמשת רביע ימיה, מתוך עשרים ושמונה ימים.

היתה רואה שמונה ימים טמאין ושמונה ימים טהורין — משמשת חמשה עשר יום מתוך ארבעים ושמונה. ושואלים: ואיך תשמש ביום הארבעים ושמונה, והרי שמונת הימים החמישיים, ארבעה מהם הם ימי זיבה וארבעה הם ימי נדה. והשמונה שאחריהם, שלושה מהם הם בימי נדה וחמישה בימי זיבה. והשלושה הראשונים אינם יכולים לעלות לה לימי ספירת זיבתה, שהרי אין ימי נדה עולים לספירתה. שאף שאינה נדה, שהרי אינה חוזרת לפתח נדתה עד שתספור שבעה נקיים, מכל מקום כיון שהם ימים הראויים לימי נדה, אינם עולים לספירת זיבתה.

הרי ארביסר הוו [ארבעה עשר הם]!

אמר רב אדא בר יצחק, זאת אומרת: ימי נדתה שאין רואה בהן — עולין (נחשבים) לספירת שבעה ימי טהרה מטומאת זיבתה. ולכן, אף שמנין שבעת ימי הנקיות מתחילים ביום החמישי לנדתה, יכולה היא למנות שבעה נקיים מהיום השישי לנדה, ולהיטהר ביום השמיני. דאיבעיא להו [שכן נשאלה להם, לחכמים]: