וטעמא [והטעם] שנחשבת הבאת שתי השערות להגדירו כגדול, הוא משום לאחר זמן הוא דגמרא לה למילתיה [נגמר לו הדבר, סימן הגדלות, השערות], ומכאן הסיק רב המנונא: הא [הרי] שאם הביאו הילדה או הילד שתי שערות בתוך הזמן — הרי זה נחשב כלפני זמן ואין הם נחשבים גדולים.

ועוד מתיב [מקשה] ר' זירא על שיטת הסבורים שהבאת סימני גדלות בתוך הזמן נחשבת כהבאתם לאחר הזמן, ממה ששנינו בברייתא על האמור בפרשת נדרים "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפלא לנדר נדר" (במדבר ו, ב), מה תלמוד לומר (מלמדנו) הכתוב "איש", והרי כבר נאמר בכתוב "בני ישראל" — לרבות כל מי שהוא בן שלש עשרה שנה ויום אחד, שאף על פי שאינו יודע להפליא (להגדיר משמעות דבריו), נדריו קיימין.

ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר] באיזה ילד בן שלוש עשרה נאמרה הדרשה? אי [אם] שעדיין לא אייתי [הביא] שתי שערות — קטן הוא נחשב. אלא לאו [האם לא] מדובר במקרה דאייתי [שהביא] כבר שתי שערות, וטעמא [וטעם] הדבר, שדווקא מי שהוא בן שלש עשרה ויום אחד הוא דהוה ליה [שהינו] בכלל "איש", הא [הרי] שהבאת שתי שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי.

אמר רב נחמן: אין להקשות מברייתא זו על שיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, שכן כתנאי [כמחלוקת תנאים] שנוי דין זה ששנינו בברייתא, בן תשע שנים שהביא שתי שערות — הרי זו נחשבת כשומא סתם לכל הדעות, ואין משמעות הלכתית להבאת שערות אלה. מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה סימן גדלות. בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — דברי הכל הרי זה סימן גדלות.

ויש לשאול: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה], שכן בתחילה אמרת כי מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו נחשבת כשומא, ולא סימן גדלות. ומכאן ניתן לדייק: הא [הרי] אם הביא בתוך שלש עשרה שנה גופא [עצמה] — הרי זה סימן גדלות. והדר תני [וחזר ושנה] בברייתא כי בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זה סימן גדלות. ומכאן ניתן לדייק: הא [הרי] אם הביא שתי שערות בתוך שלש עשרה שנה גופא [עצמה] — הרי זו שומא, והרי זו סתירה בין שני חלקי הברייתא!

מאי לאו [האם לא] יש לומר כי מחלוקת תנאי [תנאים] היא, דמר סבר [שחכם זה שבתחילת הברייתא סבור] כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לאחר הזמן, ומר סבר [וחכם זה שבסוף הברייתא סבור] כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן. ושיטת ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי היא כצד אחד במחלוקת זו של התנאים.

ודוחים: לא, אין להסיק מכאן שמחלוקת תנאים היא, שכן אפשר לומר בהסבר הברייתא כי דכולי עלמא [שהכל] סבורים כי הבאה בתוך הזמן נחשבת כהבאה לפני הזמן, ואידי ואידי [וזה וזה, בתחילת הברייתא ובסופה] מדובר בתינוקת (ילדה), ואולם רישא [תחילת] הברייתא היא כשיטת רבי הסבור שגיל שלוש עשרה שנה אצל התינוקת נחשב כלאחר זמן, ולכן הבאת השערות בזמן זה הינה סימן גדלות. וסיפא [וסוף הברייתא] היא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר הסבור שגיל שלוש עשרה בתינוקת נחשב כלפני הזמן.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [וזה וזה, בתחילת הברייתא ובסופה] מדובר בתינוק (ילד), ורישא [ותחילת הברייתא] היא כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, וסיפא [וסוף הברייתא] היא כשיטת רבי.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: הא והא [וזה וזה, תחילת הברייתא וסופה] כשיטת רבי, שבגיל שלוש עשרה אצל התינוק נחשב כלאחר זמן, ואולם הא [זה בסוף הברייתא] מדובר בתינוק, ולכן אם הביא לפני שלוש עשרה, הרי זה נחשב כהבאה לפני הזמן. ואילו הא [זה תחילת הברייתא] מדובר בתינוקת שמגיל שתים עשרה נחשב אצלה לאחר זמן, ולכן אם הביאה בגיל זה, הרי זה נחשב לאחר זמן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: הסבר אחר בברייתא, הא והא [וזה וזה, תחילת הברייתא וסופה] כשיטת ר' שמעון בן אלעזר, ואולם הא [זה תחילת הברייתא] מדובר בתינוק, הא [זה סוף הברייתא] מדובר בתינוקת.

א שנינו עוד בברייתא כי ר' יוסי בר' יהודה אומר בדינו של המביא שתי שערות מבן תשע שנים ועד שתים עשרה שנים ויום אחד שהוא סימן בגרות. ובהסבר שיטה זו, אמר ר' כרוספדאי בריה [בנו] של ר' שבתאי: והוא (ובלבד) שעודן בו כשבא לכלל גיל גדלות. אבל אם נשרו השערות עד אז — התברר שהיו אלה רק שומא.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך, כהסברו של ר' כרוספדאי]: בן תשע שנים ויום אחד שהביא שתי שערות — הרי זו שומא, ואין זה סימן בגרות. מבן תשע ועד שתים עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות, ועודן בו כשהגיע לכלל גיל בגרות — הרי זו שומא. ר' יוסי בר' יהודה אומר: הרי זה סימן בגרות.

ב ולסיכומה להלכה של הדברים שלמעלה, אמר רבא: הילכתא [הלכה] היא כי הבאת שתי שערות בתוך הזמן נחשבת כהבאה שלפני הזמן, ואין נעשים בכך גדול. רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא [היה שונה את ההלכה הזו] של רבא בהאי לישנא [בלשון זו], אמר רבא: קטנה יתומה מאביה, שהשיאוה אמה ואחיה (שתיקנו חכמים שיכולים הם להשיאה), בכל שנת השתים עשרה שנה לחייה — מתקנת חכמים שיכולה היא להיות ממאנת (מסרבת לנישואיה אלה, ובכך להפקיע אותם) והולכת (נמשכת) זכותה זו לאורך כל השנה. ואפילו אם הביאה בתוך שנה זו שתי שערות, והריהי גדולה. ואולם מכאן מגיל שתים עשרה שנים ויום אחד ואילך (והלאה) שהיא כבר גדולה — שוב אינה ממאנת, שזו אינה בכלל תקנת חכמים זו, וכמו כן אינה חולצת לאחי בעלה שמת בלא בנים.

ודנים בדבר, הא גופא קשיא [זו עצמה קשה], שכן בתחילה אמרת שמגיל שתים עשרה שנים ויום אחד שוב אינה ממאנת, אלמא [מכאן נסיק] שגדולה היא, ואולם אי [אם] גדולה היא שתחלוץ, ומדוע אמר שאינה חולצת?

וכי תימא [ואם תאמר] כי מספקא ליה [מסופק לו, לרבא], אם הביאה שתי שערות (והריהי גדולה), או שלא הביאה שתי שערות (והריהי עדיין קטנה), ומשום כך החמיר: שאינה ממאנת (כגדולה), ואינה חולצת (כקטנה). ואולם יש לשאול: מי מספקא ליה [האם מסופק לו לרבא בדבר זה]? והאמר [והרי אמר] רבא: קטנה שהגיעה לכלל שנותיה של בגרות, שהיא בת שתים עשרה שנים ויום אחד — אינה צריכה בדיקה אם הביאה שתי שערות, כדי להחשיבה גדולה, שחזקה שהביאה סימנין!

ומשיבים: הני מילי [דברים אלה], שרבא מעמיד את בת שתים עשרה שנים ויום אחד בחזקת שהביאה סימנים, אמורים דווקא בסתמא [בסתם], אבל הכא [כאן] מדובר כשכבר בדקו אותה ולא אשכחו [מצאו] בה סימנים, ובכגון זה לא אמר רבא שיש להעמידה על חזקתה זו, וספק הוא, ונוהגים בה להחמיר.

ושואלים על כך: אי הכי [אם כך] מדובר, שבדקוה ולא נמצאו בה סימנים יהא דינה ככל קטנה, ותמאן! ומשיבים: אף שאין מעמידים אותה בחזקת שהביאה סימנים, ואולם חוששין שמא היו בה סימנים ונשרו.

ושואלים על כך: הניחא למאן דאמר [זה נוח למי שאומר] כי חוששין לנשירה, אלא למאן דאמר [למי שאומר] כי אין חוששין לנשירה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], דאיתמר [שנאמר] שנחלקו חכמים בדבר זה, רב פפא אמר: אין חוששין שמא נשרו, רב פפי אמר: חוששין. ומשיבים: הני מילי [דברים אלה] שנחלקו אם חוששים לנשירת סימנים, אמורים דווקא לענין חליצה, אבל לענין מיאון — לדעת הכל חוששין לנשירה, ולכן מגיל שתים עשרה שנים ויום אחד שוב אינה ממאנת.

ושואלים: מכלל דבריך עולה כי לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] שחוששין לנשירת סימנים, הריהי חולצת כגדולה, והא [והרי] חוששין בעלמא קאמר [סתם הוא אומר]!

אלא, לעולם יש לומר בהסבר דברי רבא שהוא מדבר כאשר לא בדקה. ואינה ממאנת, משום החזקה שכבר הביאה שתי שערות והריהי גדולה. ואולם לענין חליצה חיישינן [חוששים אנו] שמא עדיין לא הביאה שערות, והריהי בכלל קטנה. וכי קאמר [וכאשר אמר] רבא חזקה שהביאה סימנים — הרי זה דווקא לענין מיאון, אבל לענין חליצה — בעיא [צריכה] בדיקה.

ובסיכום להלכה אם חוששים לנשירת הסימנים, אמר רב דימי מנהרדעא: הלכתא [הלכה] היא כי מי שהגיעה לגיל שתים עשרה שנים ויום אחד, ונבדקה ולא נמצאו בה סימנים, חוששין שמא היו בה סימנים, ונשרו. ומשום כך, אם קידשוה אמה ואחיה בקטנותה אינה יכולה אז למאן.

ואולם הני מילי היכא [דברים אלה אמורים דווקא היכן, כאשר] קדשה בעלה בתוך הזמן (לפני שהיתה בת שתים עשרה שנים ויום אחד), ובעל אותה לאחר זמן (כשהיא בת שתים עשרה שנים ויום אחד), דאיכא ספיקא דאורייתא [שיש כאן במקרה זה ספק מן התורה], שמא הביאה שתי שערות, והריהי גדולה, וחלו נישואיה (בביאה) מן התורה. אבל אם בעל אותה רק מעיקרא [בתחילה, בהיותה לפני שתים עשרה שנים ויום אחד] — לא חוששים שהביאה סימנים ונשרו, שהרי אלו רק נישואין מדברי חכמים.

ג ועוד בדינו של הקטן הנודר, אמר רב הונא: קטן היודע לשם מי הוא מקדיש, והריהו בתוך הזמן (הקטנה — בשנת השתים עשרה, והקטן — בשנת השלוש עשרה), והקדיש דבר מאכל, ולאחר מכן אכל אותו — הריהו לוקה (נענש במלקות, ככל האוכל הקדש).

שכן נאמר בפרשת הנדרים "איש, או אשה כי יפלא לנדר" (במדבר ו, ב), ללמד כי בכלל הנדרים אף זה שסמוך להיותו גדול ויודע לשם מי נדר ("מופלא הסמוך לאיש"), וכן נאמר "לא יחל דברו" (שם ל, ג), ללמדנו: כל מי שישנו בכלל הפלאה — ישנו בכלל איסור "בל יחל" ("איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". שם). וכל מי שאינו בכלל הפלאה — אין נדרו נחשב, ומשום כך, אינו בכלל "בל יחל".

מתיב [מקשה] רב הונא בר יהודה (לרבא) מן הברייתא לסיועי [לסייע] לרב הונא