ומעתה יש לשאול: בשלמא [נוח, אין מכאן קושיה]] להסברו של ר' יוחנן, שכן כי היכי דאיכא [כמו שיש] תנא דקאמר [האומר, הסבור] כי יום אחד בשנה חשוב שנה, ולכן סבור ר' מאיר בברייתא זו כי בת שנתיים ויום אחד נחשבת כבת שלוש שנים, ומתקדשת בביאה, הכי נמי איכא [כך גם כן יש] תנא שאמר כי שלשים יום בשנה חשובין שנה, ולשיטת ר' מאיר התינוקת מתקדשת בביאה מבת שנתיים ושלושים יום, וכדרך שהסביר ר' יוחנן.

אלא להסברו של ר' ינאי שאמר בשיטת ר' מאיר שצריך שלוש שנים מלאות, קשיא [קשה] ברייתא זו, ששנינו בה במפורש לשיטת ר' מאיר שאפילו בת שנתיים ויום אחד מתקדשת בביאה! ומסכמים: אכן קשיא [קשה] ברייתא זו על הסברו של ר' ינאי.

א שנינו בסוף משנתנו כי ביאתה של זו שפחות מכאן, מבת שלוש שנים, אינה נחשבת ביאה, והרי זה כנותן אצבע בעין שהיא דומעת בכך, ולא נגרם נזק של ממש לעין, ובדומה לכך, אף אחר ביאה זו, יש לה בתולים. ובדבר זה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש] שאלה זו: הני [אלו] הבתולין של בת פחות משלוש שנים שבאו עליה לפני היותה בת שלוש, מה אירע בהם בביאה זו? האם מיזל אזלי ואתו [הלכו הבתולים, ובאים] שוב לאחר מכן, או דלמא אתצודי [שמא צידתם, נטילתם] של הבתולים הוא דלא מתצדי [שאינם ניצודים, ניטלים] עד לאחר שנעשית בת שלש שנים, ולא לפני כן?

ומסבירים: למאי נפקא מינה [למה, לאיזה הלכה יש תוצאה ממנה, מבעיה זו]? — לענין כגון שבעל כהן את התינוקת בהיותה בתוך שלוש שנים, ומצא אצלה דם בעקבות ביאתו זו, וחזר ובעל אותה לאחר מכן שוב ושוב, וגם לאחר שנעשתה בת שלש, ובאותה בעילה לא מצא דם. ומעתה יש לדון: אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלוש, הבתולים מיזל אזלי ואתו [הלכו ושבו אחר כך] — בזו אפשר לומר כי הלכו בתוליה בביאתו הראשונה אותה, ואולם לא שבו משום ששהות (פרק זמן מספיק, ללא שיבעל אותה) הוא שלא הויא להו [היה להם] בכדי שישובו הבתולים.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלש הבתולים אתצודי [צידתם, נטילתם] של הבתולים הוא דלא מתצדי [שאינם ניצודים, ניטלים] עד לאחר שנעשית בת שלש שנים, ולא לפני כן, והא [זה] שלא ראתה דם לאחר שלוש שנים — משום שאדם אחר בא עליה לאחר היותה בת שלוש שנים, והרי היא איפוא בגדר "זונה" האסורה לכהן. ומעתה יש לברר: מאי [מה] דינה של זו, ותלוי הדבר בפתרון הבעייה שנשאלה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הסבר זה של ההבדלים בין צדדי הבעייה] רב חייא בריה [בנו] של רב איקא: ואף אם נאמר שבביאת בת פחות משלוש שנים הבתולים הולכים ושבים, עדיין יש לחשוש בתינוקת זו שזינתה תחת בעלה הכהן, שכן מאן לימא לן [מי יאמר לנו בוודאות] שהמכה (הפגיעה בבתולים) שבתוך שלש שנים אינה חוזרת ונרפאת לאלתר (מיד), שמא הריהי חוזרת ונרפאת לאלתר, והא [וזו] שלא נמצא לה דם בביאה שלאחר היותה בת שלוש שנים — משום שאחר בא עליה, והיא בכלל "זונה" האסורה לכהן!

אלא נפקא מינה [יש תוצאה ממנה, מבעיה זו]? לענין כגון שבעל אותה בהיותה בתוך שלש ומצא דם, ובעל לאחר שלש ומצא דם. ויש לדון: אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלוש, הבתולים מיזל אזלי ואתו [הולכים ושבים] — האי [זה] הדם שהיא רואה לאחר הביאה בהיותה בת שלוש שנים, דם בתולין הוא, כשם שדם שראתה בביאתה בהיותה בת פחות משלוש שנים היה דם בתולים. אלא אי אמרת [אם אתה אומר, סבור] כי בביאת בת פחות משלוש הבתולים אתצודי [צידתם, נטילתם] של הבתולים הוא דלא מתצדי [שאינם ניצודים, ניטלים] אלא עד לאחר שלש שנים, ולא לפני כן — אם כן האי [זה] הדם שראתה לאחר ביאתה בהיותה בת פחות משלוש שנים, דם נדה הוא. ואם כן מאי [מה] דינה של זו, ותלוי הדבר בפתרון הבעייה שנשאלה.

ובפתרון בעיה זו אמר רב חסדא: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במשנתנו בדינה של ביאת בת פחות מכאן משלוש שנים — הרי זה כנותן אצבע בעין. ויש לדקדק: למה לי למתני [לשנות] לשון "כנותן אצבע בעין", לתני [שישנה] התנא רק את ההלכה: הבא על הקטנה פחות מכאן — נחשב הדבר כולא כלום. מאי לאו [האם לא] — הא קא משמע לן [דבר זה, ההשוואה לנתינת אצבע בעין היא משמיעה לנו] עוד בהלכה זו: מה נתינת אצבע בעין — גורמת לעין שהיא מדמעת על ידי כך, ואולם היא חוזרת ומדמעת לכשתינתן בה שוב אצבע, אף בתולין בביאת בת פחות משלוש שנים — מיזל אזלי ואתי [הולכים ושבים].

ב ועוד בענין ביאת התינוקת, תנו רבנן [שנו חכמים], מעשה באשה גויה ושמה יוסטני ממשפחת הקיסרות, שהיתה בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שהיה קיסר רומי. שבאת (שבאה) לפני רבי. אמרה לו: רבי, אשה בכמה ניסת, באיזה גיל הריהי ראויה לביאה, ונישאת לאיש? אמר לה: בת שלש שנים ויום אחד.

הוסיפה ושאלה: ובכמה באיזה גיל הריהי מתעברת מביאתה? אמר לה: מהיותה בת שתים עשרה שנה ויום אחד. אמרה לו: אני נשאתי בהיותי בת שש שנים וילדתי ילד לאחר שנה, בהיותי בת שבע שנים, אוי (חבל) לאותן שלש שנים שבין גיל שלוש הראויים לביאה לבין גיל שש שבו נישאתי, שאבדתי בלא ביאה בהיותי בבית אבא!

ושואלים על דבריה שהתעברה בגיל שבע: ומי מעברה [והאם קטנה בגיל זה מתעברת]? והתני [והרי שנה] רב ביבי קמיה [לפני] רב נחמן: שלש נשים משמשות במוך כדי להימנע מהתעברות המזיקה להן, ואלו הן: הקטנה, המעוברת והמניקה.

והסכנה שיש בעיבור לכל אחת מאלה: הקטנה — שמא תתעבר, ותמות על ידי הריון זה. המעוברת — שמא תעשה על ידי עיבור נוסף את עוברה שבמעיה לסנדל (מעוך). והמניקה — שמא ההריון החדש יגרום לה שתגמול (תחדל להניק) את בנה, ועלול הדבר לגרום לו שימות.

ואיזוהי המוגדרת קטנה שמשמשת במוך — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד שתים עשרה שנה ויום אחד. וזו שגילה פחות מכאן, א ו יתר על כן — הריהי משמשת והולכת כדרכה, בלא להזדקק למוך, אלו דברי ר' מאיר. שבפחות מכך — אינה מתעברת עדיין, וזו שגילה מבוגר יותר — אין ההריון מסוכן לה.

וחכמים אומרים: אחת זו שמתעברת בביאתה ואחת זו שאינה מתעברת בביאתה — משמשת כדרכה (ללא מוך), והולכת, ומן השמים ירחמו, שנאמר "שומר פתאים ה' "(תהלים קטז, ו). הרי שאין הקטנה מתעברת בגיל שכזה, וכיצד זו התעברה בגיל שבע?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] בתשובה: זו התעברה בגיל כה צעיר כיון שגויה היתה, ובהם נאמר "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ). ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] בתשובה: אף זו לא התעברה בגיל שבע, כדבריה, ושיקרה לרבי, שכן מצוי בהם השקר, כמו שנאמר "אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר (תהלים קמד, ח).

ג ועוד בענין ביאת התינוקת, תנו רבנן [שנו חכמים], מעשה באשה אחת שבאת (שבאה) לפני ר' עקיבא. אמרה לו: רבי, נבעלתי לפסול כשהייתי בתוך שלש שנים, מה אני (דיני) מעתה לענין להינשא לכהונה? אמר לה: כשרה את לכהונה.

אמרה לו: רבי, אמשול לך משל, למה הדבר דומה — לתינוק שטמנו לו בעל כורחו את אצבעו בדבש, כדי שיאכלנו. פעם ראשונה ושניה שעושים לו כן — הריהו גוער בה באמו העושה לו כך, ואולם בפעם השלישית, משהתרגל לטעם הדבש — מצצה את אצבעו הטבולה בדבש, מרצונו. ורמזה לר' עקיבא, שכמה בעילות היו אלה, וביאה ראשונה ושניה היו אכן בעל כורחה, אך בפעם השלישית היה זה לרצונה. אמר לה ר' עקיבא: אם כן — פסולה את לכהונה.

ראה ר' עקיבא את התלמידים שהם מסתכלים זה בזה כתמהים על דינו זה. אמר להם: למה הדבר קשה בעיניכם? [אמרו ליה [לו]]: כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני, כך דינה של מי שנבעלה בהיותה פחותה מבת שלש שנים שהיא כשרה לכהונה אף זו הלכה למשה מסיני, בין שנבעלה לפסול בעל כורחה ובין שנבעלה לרצונה. ומעירים: ואף ר' עקיבא שאמר כן לאשה, לא אמרה משום שכך היא ההלכה, אלא אך ורק כדי לחדד בה את התלמידים, שיתמהו על דבריו אלה.

ד משנה ילד בן תשע שנים ויום אחד שמת אחיו בלא בנים, ונפלה לפניו אשת אחיו לייבום, ובא על יבמתו — ביאתו נחשבת כביאה, וקנאה ליבמתו בכך, ואולם אין הוא נותן ליבמתו גט להתירה להינשא לאדם אחר עד שיגדיל.

וכן בן תשע שנים שבא על האשה הנדה — הרי הוא מטמא (נטמא) בטומאת נדה, ככל הבועל נדה, לענין לטמא מעתה את המצעות עליהם הוא שכב, ואף אם מרובים הם המצעות הללו זה על גבי זה. ודינו של המשכב התחתון ששוכב עליו הבועל הריהו כדינו של הבגד העליון שעל גבי הזב, שזה וזה נחשבים כראשון לטומאה, ומטמאים אוכלים ומשקים, אך לא אדם וכלים.

ועוד בדין בן תשע שנים ויום אחד, שאם הוא מפסולי כהונה (כגון גוי או חלל), ובא על בת כהן — הרי הוא פוסל אותה בכך מלאכול עוד בתרומה. ואם הוא כהן שנשא ישראלית — אינו מאכיל (מתיר לה בכך לאכול) בתרומה. ואם בא בן התשע שנים ויום אחד על הבהמה — הריהו פוסל בכך את הבהמה מלהיקרב על גבי המזבח ככל הבהמה הנרבעת על ידי אדם. והבהמה עצמה נסקלת על ידו (בגללו). ואם בא בן התשע שנים ויום אחד על אחת מכל העריות האמורות בתורה כגון אחותו או אמו הגדולות, שבנות עונשים הן — הן עצמן מומתין (חייבים מיתת בית דין) על ידו, שכן נחשבת ביאתו ביאה, ואילו הוא פטור, שכן אינו בן עונשים.

ה גמרא שנינו במשנתנו שבן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה בכך, ואולם הריהו נותן לה גט להתירה לאחרים, רק לכשיגדיל. ושואלים על כך: וכי בגט סגי [די] לה להינשא לכל אדם, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עשו (קבעו חכמים) כי ביאת בן תשע שנים ויום אחד ביבמתו, תיחשב כמאמר (מעשה קידושין, מתקנת חכמים) ביבם הגדול, שתיקנו לו חכמים שאם קידש את יבימתו ולא בא עליה, שאף שקונה אותה, אין זה קנין גמור מן התורה שתיחשב כאשתו לכל דבר.

ומעתה, מה (כשם) שמאמר בגדול על מנת להתירה להינשא לכל אדם צריך היבם לתת לה גט להתירה ממאמרו וחליצה להתירה מזיקתו, אף ביאת בן תשע שנים — צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו (להפקיע את זיקת היבמה)!

אמר רב בתשובה לכך: הכי קאמר [כך הוא אומר], זו כוונת התנא במשנתנו,