וכי תימא [ואם תאמר] שזה שאסרה רבא לאכול בתרומה הוא רק משום החשש דילמא אשתייר [שמא נשתייר] בתוכה משכבת הזרע לאחר שטבלה — אין לומר כן, שהרי אי הכי [אם כך] היא כוונת דבריו, בלשון "חיישינן [חוששים אנו] שמא נשתייר" מבעי ליה [נצרך לו] לומר, ולא בלשון ודאית "שאי אפשר לה שלא תפלוט"!

אלא יש לומר כי לשיטת רבא נמי [גם כן] מדובר במקרה שהטבילוה לאחר ששימשה, כשהיא נתונה במטה, ומאחר שברור שלא פלטה, ודאי שתפלוט לאחר הטבילה. ולא קשיא [קשה] מדבריו אלו של רבא על שיטת ר' שמעון, שכן יש להבדיל בין המקרים השונים: כאן בדברי רבא, מדובר באשה שלאחר טבילתה הריהי מתהפכת במיטתה מצד זה של גופה לצידה האחר לאחר התשמיש, ומתוך שהיא מתהפכת ודאי שהיא פולטת את שכבת זרע שבתוכה. ואילו כאן בדברי ר' שמעון מדובר בזו ששוכבת במיטתה ואינה מתהפכת לאחר תשמיש. שזו שטבלה ונטהרה מטומאת התשמיש, אינה נטמאת משכבת זרע, אלא משיצא אל מחוץ לגופה, וכדינו של בועלה.

ורבא שאמר את דבריו, אקרא קאי [על המקרא הוא עומד, מתייחס], והכי קאמר [וכך הוא אומר] בהסבר הכתוב: כי כתב רחמנא [כאשר אמרה התורה] בדין שכבת הזרע בתשמיש "ואשה אשר ישכב איש אותה שכבת זרע ורחצו במים וטמאו עד הערב" (ויקרא טו, יח) — הרי זה דווקא בזו ששוכבת במיטתה לאחר טבילתה ואינה מתהפכת, אבל במתהפכת — כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, משום שאי אפשר לה שלא תפלוט.

א ועוד בענין האשה הפולטת שכבת זרע, בעא מיניה [שאל ממנו] רב שמואל בר ביסנא מאביי: האשה הפולטת שכבת זרע, משום מה היא טמאה, האם משום שכ רואה דם הויא [הריהי] נחשבת, או משום שכ נוגעת בטומאה הויא [הריהי] נחשבת?

ומעירים: ונפקא מינה [יוצא ממנה, משאלה זו הבדל הלכה למעשה] לכמה עניינים: האם יש לסתור (לבטל) ולהתחיל מחדש את ספירת שבעת ימי הנקיות של הזבה. שכן אם כרואה דם נדה היא — הריהי סותרת, אבל אם כנוגעת בטומאה היא — אינה סותרת; וכן יש הבדל להלכה לענין לטמא אותה בשפלטה שיעור משהו, שכן אם היא כרואה — הריהי נטמאת אף במשהו, ואולם אם היא כנוגעת — אין היא מטמאת אלא בשיעור המוגדר (כעדשה או כחתימת פי האמה); וכן יש הבדל להלכה לענין לטמא אותה אף בהיות שכבת הזרע עדיין בפנים גוף האשה כפולטת שכבת זרע בחוץ לגופה. שכן אם היא כרואה — הריהי מטמאה אף בפנים, כראיית דם נדה. ואולם אם היא כנוגעת — אין הפליטה מטמאת אלא בהיותה בחוץ, כשאר נגיעות הטומאה.

ודנים: מה נפשך [רצונך] לומר: אי שמיע ליה מתניתין [אם רב שמואל בר ביסנא שמע אותה, את הברייתא] מה מקום לבעייתו, שהרי עולה מן הברייתא כי לשיטת רבנן [חכמים] — רואה הויא [הריהי], שלדעתם טמאה היא בהיות שכבת הזרע בתוך גופה, בבית החיצון. ואילו לשיטת ר' שמעון — שיטתו היא שנוגעת הויא [הריהי], שלדעתו אין היא נטמאת אלא משיצאה שכבת הזרע לחוץ.

ואי לא שמיע ליה מתניתין [אם רב שמואל בר ביסנא לא שמע אותה, את הברייתא], עדיין מה מקום לשאלתו, שהרי מסתברא [מסתבר] לומר שנוגעת הויא [הריהי], שהרי אין שכבת הזרע שבא אל האשה מחוצה לה, כדם שפרש ממנה!

ומסבירים: לעולם רב שמואל בר ביסנא שמיע ליה מתניתין [שמע את הברייתא], ואכן אליבא דרבנן [שלשיטת חכמים] — לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו] שאלתו זו, שלשיטתם הפולטת כרואה לכל דבר, ואולם כי קא מיבעיא ליה [כאשר נשאלה לו] שאלתו זו — הרי זה אליבא [לשיטת] ר' שמעון.

ומסייגים עוד, ואף לשיטת ר' שמעון, לענין לטמא בפנים כבחוץ — לא קמיבעיא ליה [נשאלה לו] שאלתו זו, שהרי ר' שמעון אמר במפורש כי אין הפליטה מטמאת בפנים כבחוץ. כי קמיבעיא ליה לשיטת ר' שמעון — לענין לסתור ספירת ימי נקיות של זיבה, ולענין לטמא בכל שהוא, מאי [מה] הדין.

ואלו צדדי הבעיה: האם כי קאמר [כאשר אמר] ר' שמעון את שיטתו זו שדיה של האשה להיות כבועלה — הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין לטמויי [לטמא] בפנים כבחוץ, אבל לענין לסתור ספירת ימי זיבה ולענין לטמא אף בכל שהוא — כרואה הויא [הריהי] אף לשיטת ר' שמעון. או דילמא [שמא] לשיטת ר' שמעון לא שנא [אינו שונה] דינה של הפולטת לענין שיעור המטמא ולענין סתירת ספירת ימי זיבה מטומאת פנים, שבכל אלה הפליטה מטמאת בנגיעה, ולא בראייה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] הסבר אחר באשר לבעייתו של רב שמואל בר ביסנא: לעולם לא שמיע ליה מתניתא [שמע את הברייתא] שנחלקו בה חכמים ור' שמעון, ואין זה פשוט לו שהפולטת טמאה משום נגיעה, משום שהכי קמיבעיא ליה [כך נשאלה לו] שאלתו זו: מדאחמיר רחמנא אבעלי קריין [מזה שהחמירה התורה על בעלי קרי, שיצאה מהם שכבת זרע] לפני מתן תורה בסיני, שכן נצטוו "היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו), ולא הוזהרו על שאר טומאות — טומאה חמורה היא, ויש איפוא מקום לומר שהפולטת שכבת זרע כרואה הויא [הריהי].

או דילמא [שמא]: לא גמרינן [אין אנו למדים] מהאמור במתן תורה בסיני, שכן חדוש הוא, דהא [שהרי] אף על טומאת זבין ומצורעים דחמירי [שחמורים] דינם מדינם של בעלי קרי — ולא אחמיר בהו רחמנא [החמירה בהם התורה] להזהירם מן הדבר. ולפיכך עדיין אפשר לומר שאין דינה של הפולטת אלא משום נגיעה.

אמר ליה [לו] אביי לרב שמואל בר ביסנא בתשובה לשאלתו זו: רואה הויא [הריהי]. ומסופר כי אתא [בא] רב שמואל בר ביסנא ושייליה [שאלו] לרבא את בעייתו זו, אמר ליה [לו] רבא: רואה הויא [הריהי]. ועוד אתא לקמיה [בא לפני] רב יוסף עם שאלתו, ואף הוא אמר ליה [לו], רואה הויא [הריהי]. הדר אתא לקמיה [חזר בא לפני] אביי, אמר ליה [לו]: כולכו [כולכם], כל החכמים ששאלתים, אביי ורבא ורב יוסף, ברוקא חדא תפיתו [ברוק אחד אתם ירקתם] ואין ממש בדברים.

אמר ליה [לו] אביי: שפיר אמרי [יפה, היטב, אמרו] לך. שכן, עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' שמעון שהפולטת שכבת זרע דיה כבועלה — אלא לענין לטמא בפנים כבחוץ, אבל לענין לסתור ולטמא בכל שהוא — רואה הויא [הריהי].

ב ועוד בדין טומאת פנים כבחוץ, תנו רבנן [שנו חכמים]: טומאת הנדה, וטומאת הזבה, וטומאת השומרת יום כנגד יום (הרואה יום או שני ימים בימי הזיבה, שצריכה לשמור יום בטהרה), וטומאת היולדת — כולן מטמאות בפנים כבחוץ.

ודנים בדברים: בשלמא כולהו [זה נוח, מובן מה ששנינו בכולם] שנטמאות אף שלא יצאה הטומאה אל מחוץ לגופן — לחיי [לחיים, בסדר], אלא מה ששנינו בכללן את היולדת אין זה ברור, שכן אי [אם] המדובר בדם שרואה בימי נדה — נדה היא, והריהי כלולה בדין נדה האמור לפני כן, וכמו כן אי [אם] המדובר בימי זיבה — זיבה היא, והריהי כלולה בזבה האמורה מקודם!

ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שעברו ימי טומאת לידה (שבוע ללידת זכר, ושבועיים ללידת נקבה), וירדה היולדת לטבול כדי לעבור על ידי טבילה זו מימי טומאה לימי טהרה.

וכי הא [וכמו הלכה זו] שאמר ר' זירא, שעוסקת אף היא במקרה דומה, שכך אמר ר' חייא בר אשי, אמר רב: היולדת שירדה לטבול, כדי לעבור מימי טמאה לימי טהורה, ולפני שטבלה נעקר ממנה (ממקורה) דם, ואולם לא יצא אלא לבית החיצון, ולא אל מחוץ לגופה. מה דינה? אם נעקר הדם בירידה לטבילה — הרי היא עדיין טמאה, שלא הועילה לה טבילתה. ואולם אם נעקר הדם בעלייה מן הטבילה, והרי היא עתה כבר בימי טהרתה — טהורה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' זירא בשאלה על הלכה זו: אם נעקר הדם בירידה לטבילה אמאי [מדוע] היא טמאה? והרי טומאה בלועה היא! אמר ליה [לו] ר' זירא לר' ירמיה: זיל שייליה [לך שאל אותו] את ר' אבין, דאסברית ניהליה [שהסברתי לו] טעמו של דבר זה, וכרכיש לי ברישיה בי מדרשא [ונענע לי בראשו בהיותו בבית המדרש, כמסכים לדבריי].

ומסופר, אזל [הלך] ר' ירמיה, שייליה [שאלו] את ר' אבין להסבר הדבר, אמר ליה [לו] ר' אבין לר' ירמיה: עשאוה כנבלת עוף טהור, שמטמאה בגדים של האוכל אותה, בהיות כזית ממנה בבית הבליעה של האוכל, אף שטומאה בלועה היא. הקשה לו ר' ירמיה: מי דמי [האם דומה] טומאת יולדת לטומאתו של האוכל נבלת עוף טהור שמטמא בגדים?