אמר רבה: מאי טעמיה [מה טעמו] של רב האומר שלא אמר כלום כל עיקר — משום דלא מסיים אתריה [שאין מקומו מוגדר] תחת העץ וכיון שלא קבע שביתתו במקום מסוים אחד — לא קנה כלל.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] לשון אחרת אמר רבה: מאי טעמיה [מה טעמו] של רב — משום דקסבר [שהוא סבור]: כל שאינו בזה אחר זה — אפילו בבת אחת אינו. כלומר: אם אין אפשרות (מצד ההלכה או מצד המציאות) לעשות שני דברים מסויימים, אחד אחד בזה אחר זה, גם אם עשאם בבת אחת — כאילו לא עשה דבר, וכל אחד מהם מבטל את משנהו. ואף כאן, כיון שלא היה יכול בתחילה לקנות שביתה בארבע אמות מסויימות ואחר כך בארבע אמות אחרות, לכן אינו יכול לקנות שביתה גם בבת אחת ביותר מארבע אמות שתחת האילן.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל המעשי ביניהם], בין שתי הלשונות הללו בדברי רבה? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה בכגון שאמר: "ליקנו [שיקנה] לי מקום של ארבע אמות מגו [מתוך] שמונה או יותר אמות שיש תחת אותו אילן".

מאן דאמר [מי שאומר] שהנימוק הוא משום דלא מסיים אתריה [שאין מקומו מוגדר] — הא לא מסיים אתריה [הרי עדיין אין מקומו מוגדר], שלא קבע בדיוק באלו ארבע אמות רצונו לשבות.

ואולם מאן דאמר [מי שאומר] שהטעם הוא משום "כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו" — האי [זה] כארבע אמות בלבד דמי [נחשב] דהכא [שכאן] ארבע אמות בלבד קאמר [הוא שאמר], וקנה שביתה בארבע אמות אלה.

א גופא [ולגופו] של הכלל הזה שקבע רבה ש"כל דבר שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו", איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה, שנינו בתוספתא: המרבה במעשרות כגון המפריש מתבואתו למעשר לא עשירית כי אם שתי עשיריות — פירותיו, כלומר שאר הפירות, מתוקנין, שהרי הפריש מהם מעשר כדינו. ואולם מעשרותיו מקולקלין שהרי אין קדושת המעשר חלה אלא על עשירית אחת והעשירית האחרת המצויה בתוך מה שהפריש כמעשר — אין עליה קדושת מעשר, ואף לא נתקנה כשאר החולין, וכיון שלא ברור מהו המופרש למעשר ומהו העשירית האחרת — הכל מעורב ואי אפשר להשתמש במעשר זה לא כחולין ולא כמעשר.

ולשיטת רבה אפשר לשאול: אמאי [מדוע] יהא הדין כך? לימא [שנאמר]: כל שאינו בזה אחר זה — אפילו בבת אחת אינו, וכיון שאינו יכול להקדיש למעשר עשירית אחת ולחזור ולהקדיש עשירית אחרת כך גם לא יוכל להקדיש שתי עשיריות יחד, והרי זה כאילו לא עישר כלל ואם כן אף פירותיו לא יהיו מתוקנים!

ומשיבים: שאני [שונה] מעשר דאיתיה [שישנו] לחצאין, דאי [שכן אם] אמר: "תקדוש פלגא פלגא דחיטתא" [תתקדש בקדושת מעשר חצי חצי חיטה] — קדשה [מתקדשת] שכשם שאפשר להקדיש חיטה שלימה אפשר להקדיש חלק מכל חיטה למעשר. ואף כאן שהקדיש שתי עשיריות מן התבואה למעשר אין אנו אומרים שעשירית אחת מהן מעשר גמור והשאר רק חולין המעורב במעשר, אלא אפשר להבין שחלק מכל חיטה הוקדש בקדושת מעשר וחלה קדושה על כל מחצית חיטה מן המופרש, אלא כיון שאי אפשר לברר איזהו המוקדש — מעשרותיו מקולקלין.

ועוד הקשה על שיטתו של רבה ממקור אחר: והרי מעשר בהמה דליתיה [שאינו] לחצאין שאין אדם יכול להקדיש מחצית הבהמה למעשר.

ובשעת הפרשת מעשר בהמה הנוהג הוא שמוציאים את הוולדות של אותה שנה מהדיר וסופרים אותם עם יציאתם, וכל עשירי מתקדש בקדושת מעשר, ואמר רבה: אם יצאו שנים יחד בעשירי, וקראן לשניהם עשירי — הרי עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, אחד מהם נתקדש בקדושת מעשר והאחר נשאר שלמים, אלא שלא ברור לנו מי הוא המוקדש, ועכשיו אם נקבל את הכלל ש"כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו" הרי מן הדין שלא תחול כל קדושה על שניהם!

ומשיבים: שאני [שונה] מעשר בהמה דאיתיה [שישנו, שיש בו] בכל זאת דין בזה אחר זה בטעות. שאף כי לכתחילה אי אפשר להקדיש שניים בזה אחר זה, בכל זאת אם נעשה הדבר בטעות הריהם מוקדשים.

דתנן [שכן שנינו במשנה]: אם טעה וקרא לכבש התשיעי עשירי, וטעה שוב וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי — שלשתן מקודשין. הראשון משום שנקרא עשירי, השני משום שהוא העשירי, אף השלישי משום שנקרא עשירי. משמע שהקדושה חלה גם על יותר מאחד אם הדבר נעשה על פי טעות. ואף כאן חלה קדושה מסויימת על השנים שיצאו כאחת כדין הקדש מעשר בהמה בטעות.

ועוד מקשים על הכלל: והרי קרבן תודה, דליתה [שאינה] מתקדשת בטעות ואף ליתה [אינה] מתקדשת בזה אחר זה, ובכל זאת איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה זו: תודה שנשחטה על שמונים חלות שמקריב התודה הפריש לא ארבעים חלות, כמצווה, אלא כפליים, שמונים, חזקיה אמר: קדשו עלה [עליה, בגלל התודה] ארבעים חלות מתוך השמונים, אף על פי שאין אנו יודעים להחליט ולומר אלו הן, ר' יוחנן אמר: לא קדשו עלה [עליה, בגללה] ארבעים מתוך שמונים ולכאורה נראה שאכן נחלקו בבעיה אם חלה הקדושה בבת אחת או לא.

ודוחים: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על מחלוקת זו, אמר ר' זירא: הכל מודים היכא דאמר "ליקדשו [במקום שאמר המקדיש שיתקדשו] ארבעים מתוך שמונים" — דקדשי [שמתקדשים הם], ואם אמר "לא יקדשו ארבעים חלות אלא אם כן קדשו שמונים כולן "— כולי עלמא לא פליגי דלא קדשו [הכל אינם חולקים שאינן מתקדשות] וכשיטת רבה.

אולם כי פליגי בסתמא [כאשר נחלקו ר' חזקיה ור' יוחנן, היה זה במקדיש סתם]. מר [חכם זה, חזקיה] סבר: לאחריות קא מכוין [הוא מתכוין], ועל תנאי אייתינהו [הביא אותן], שחשש שמא יאבדו או יטמאו ארבעים החלות ולכן הביא עוד ארבעים חלות על תנאי שאם יארע פגם בראשונות יתקדשו האחרונות, ולכן חלה קדושה עליהן.