אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, למה לי שתמנה היולדת בזוב שבעה ימים נקיים? בהפסקה של משהו (דבר מועט) סגיא [די], שהרי כיון שיצאה בהפסקה זו מימי טומאה ונסתם המעין הטמא, ומעתה נפתח המעין הטהור והריהי בימי טהרה — די לה שתמתין שבעה ימים, ואפילו אינם נקיים, שהרי כל דם שתראה בימים אלה הוא טהור!

ומשיבים: אכן הכי קאמר [כך הוא התנא שבברייתא אומר]: צריכה שתפסוק משהו לאחר ימי טומאה, על מנת לצאת בכך מימי טומאה ולהיכנס לימי טהרה, שבכך יעלו (ייחשבו) לה שבעת הימים הבאים משבעת ימי הטהרה לשבעה נקיים של זבה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בדין הנשים שדיין שעתן, שאם ראו דם נדות אין הן מטמאות את הטהרות במגען אלא מכאן ולהבא, ובכלל אלו: המעוברת והמניקה. ושנינו בהן כי המעוברת והמניקה שעברו עליהן שלוש עונות (שהן שלוש תקופות של שלושים יום) משעה שהוכר עוברה או משעה שהתחילה — דיין שעתן. ועוד שנינו בהן ימי עיבורה עולים (מצטרפים) לה לימי מניקותה להשלים מנין זה של שלוש עונות. וכן ימי מניקותה עולים לה לימי עיבורה להשלים מנין זה.

ומסבירים: כיצד, הפסיקה האשה מלראות שתים עונות בימי עיבורה ועונה אחת בימי מניקותה (הנקתה), הרי אלו שלוש עונות. וכן אם פסקה מלראות שתים בימי מניקותה, ואחת בימי עיבורה. וכן הוא אם פסקה מלראות עונה אחת ומחצה בימי עיבורה ועונה אחת ומחצה בימי מניקותה — בכל המקרים הללו עולין לה להיחשב כשלש עונות שלא ראתה בהן, ודיה שעתה, אם ראתה.

ומעתה דנים בדבר: בשלמא לרב שאמר מעין אחד הוא לדם בימי טומאת לידה ולדם בימי טהרת לידה — משום הכי בעי [כך צריך] הפסק שלש עונות, שלא תראה בהן דם, על מנת שתיחשב כמסולקת דמים. אלא ללוי שאמר שני מעינות הן, למה לי הפסק שלש עונות? והרי בהפסק משהו סגי [די], שיצאה בהפסק זה מכלל ימי טומאה, ושוב אין זה משנה אם תראה בימי טהרה, שהרי אין זה לשיטת לוי דם הבא ממקור טמא!

ומשיבים: אכן [כך הוא התנא שבברייתא אומר]: צריכה שתפסוק משהו לאחר ימי טומאה, כדי שבכך יעלו (ייחשבו) לה ימי הטהרה להשלמת פרק זמן של שלש עונות, אף אם תראה בהם דם.

ומציעים עוד ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו עוד בדין זה שדיה שעתה: ואף שנחלקו בית שמאי ובית הלל (בתחילת מסכתנו) בדין כל הנשים שראו, שבית שמאי סבורים שדיין שעתן ובית הלל סבורים שמטמאות למפרע מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה, שוין הם בדעתם באשה הרואה דם לאחר דם טוהר (בימי טהרה), שאף בית הלל סבורים במקרה זה כי דיה שעתה.

ומעתה דנים בדבר, בשלמא [זה נוח] לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, שאף אם ראתה דם אין זה דם נדות, אלא דם הבא ממקור טהור — הרי זו איפוא בחזקת מסולקת דמים, ומשום הכי [כך], אם ראתה דם דינה הוא שדיה שעתה. אלא לשיטת רב שאמר שמעין אחד הוא לדם הבא בימי טומאה ולדם הבא בימי טהרה, ואם ראתה דם בתוך ימי טהרתה, אף שטהורה היא — אין היא בחזקת מסולקת דמים, ואם כן אמאי [מדוע] יהא דינה שאם ראתה לאחר מכן דיה שעתה? תטמא מעת לעת ככל אשה שאינה בחזקת מסולקת דמים!

ומשיבים: מדובר כאן דליכא [שאין] שהות בין סוף ימי הטהרה וראיית הדם, שאין לומר שתטמא למפרע מעת לעת, שהרי ימי טהרתה הם אלו.

ושואלים: ועדיין מדוע דינה שדיה שעתה, תטמא למפרע את הטהרות שנגעה בהן מפקידה לפקידה, משעת הבדיקה שבדקה ומצאה דם לבין הבדיקה הקודמת לה? ומתרצים: כיון שמעת לעת ליכא [אין כאן] אפשרות לטמא למפרע (שהרי בכלל ימי טהרה הם), לטמא למפרע מפקידה לפקידה נמי [גם כן] לא גזרו בה רבנן [חכמים].

ומציעים עוד ראיה: תא שמע [בוא ושמע], ששנינו בברייתא: היולדת בזוב שספרה שבעה נקיים לזיבתה לאחר ימי טומאת לידתה והחלו ימי טהרת לידתה, ולא טבלה, וראתה, הלכו בית שמאי לשיטתן בדין היולדת שעברו עליה ימי טומאתה ולא טבלה וראתה, שאין היא מטמאת בלח וביבש, ואף זו שספרה לזיבתה, וראתה — אינה מטמאת בלח וביבש. ואף בית הלל הלכו במקרה זה לשיטתן, שמטמאה בלח וביבש.

ונדון בדבר: בשלמא [זה נוח] לשיטת רב שאמר מעין אחד הוא, ואף הדם שראתה בימי טהרת לידה הריהו דם הבא מאותו מקור, אלא שטיהרתו התורה — משום הכי [כך], אם לא טבלה, אין זה נדון כדם שטיהרתו תורה, ולכן הריהו מטמא לשיטת בית הלל כדם הנדה בלח ויבש. אלא לשיטת לוי שאמר שני מעינות הן, והדם הבא בימי טהרת לידה הריהו דם הבא ממקור טהור, אמאי [מדוע] מטמא דם זה של היולדת בזוב לח ויבש, והרי ראתה דם זה בימי טהרה?!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך לוי בתשובה לדבר: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי זו — כתנא של הברייתא שהובאה למעלה כי שוין הם בית שמאי ובית הלל בדין האשה שראתה לאחר דם טוהר, שדיה שעתה. ומוסברת היא ברייתא זו היטב כשיטת לוי, כי שני מעיינות הם, כמבואר למעלה.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: מדובר בברייתא זו של היולדת בזוב בשופעת, שכיון שרואה היא דם ברצף מימי טומאתה אל ימי טהרתה, משום כך נחשב הדם שבימי טהרה כדם המטמא. ושואלים על כך: כיצד ניתן להעמיד ברייתא זו בשופעת, והא [והרי] "ספרה שבעה נקיים" קתני [שנינו בה]!

ומשיבים: הכא [כאן] בברייתא זו ביולדת נקבה בזוב עסקינן [עוסקים אנו], שימי טומאתה של זו הריהם שבועיים. ובאופן זה שבשבוע קמא [ראשון] של ימי טומאתה פסקה מלראות, והרי זה איפוא כספירת שבעת ימי נקיים לזיבתה, ואילו בשבוע בתרא [האחרון, השני] לא פסקה, שראתה בו דם. ולא טבלה. וקסבר [וסבור הוא] התנא שבברייתא כי ימי טומאת לידתה שאין רואה בהן — עולין (נחשבים) לה לספירת זיבתה.

ובאשר לפסק ההלכה במחלוקת זו שבין רב ולוי, אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אמר לן [לנו] רב שמן מהישוב סכרא: אקלע [הזדמן] החכם מר זוטרא לאתרין [למקומנו], וכך דרש: הילכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב לחומרא [להחמיר], כגון באשה השופעת דם מתוך ימי טהרתה לתקופת הימים שאחריהם, ויש לטמאה, כיון שמעיין אחד הוא, שרק בזמן ימי טהרת לידתה נחשב הוא לטהור, ולאחר מכן הריהו מטמא. והלכתא כוותיה [והלכה כמותו] של לוי לחומרא [להחמיר], כגון בשופעת מימי טומאתה לימי טהרתה, שיש לטמאה, כיון ששני מעיינות הם, וכיון שלא נסתם המעיין הטמא — אין המעיין הטהור נפתח, ודם טמא הוא.

ואילו רב אשי אמר: הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר]. ומוסרים: דריש [דרש] מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר]. ומסכמים: הלכתא כוותיה [הלכה כמותו] של רב, בין לקולא [להקל] בין לחומרא [להחמיר].