והרי אין צורך להשמיענו זאת, שכן אם טיפת זיבה זו לאחרים (כלומר, לאדם שממנו יצאה טיפה זו) גורם טומאה שיטמא במשא, הטיפה כשלעצמו לא כל שכן שהיא מטמאת במשא! אלא פשיטא [פשוט] הדבר שכוונת הדברים היא בטיפת הזיבה הבאה מן הזב המצורע, וללמדנו שאף זו מטמאת במשא. ונצרך לכך לימוד מיוחד, ואינו נלמד מקל וחומר זה מן הזב עצמו, שהרי אין הזב המצורע מטמא במשא מחמת טיפה זו אלא מחמת צרעתו.

ומדאיצטריך קרא לרבויי [ומתוך שהוצרך הכתוב לרבות] לענין טומאת המשא את הזב המצורע בראייה שניה, שכן עניינו של פסוק זה "זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב) הריהו בראייה שניה (שכן שני לשונות זיבה נאמרו בו: "זב" "זובו") — שמע מינה [למד מכאן] כי מקום זיבה לאו [לא] כמעין הוא נחשב. שהרי אם כמעין הוא נחשב, אף בראייה ראשונה הריהו מטמא.

בדחיית ראיה זו אמר ליה [לו] רב יהודה מדסקרתא לרבא: ממאי [ממה] מנין לך שעניינו של הפסוק הוא בזב מצורע, דילמא [שמא] לעולם אימא [אומר] לך שהפסוק מדבר בטיפת זיבה הבאה מן הזב גרידא [סתם], ודקאמרת [ומה שאמרת] שאין צורך ללמדנו שהיא מטמאת במשא, שהרי קל וחומר הוא זה: אם לאחרים (לזב) גורם טיפה זו טומאה שיטמא במשא, הטיפה כשלעצמו לא כל שכן שהיא מטמאת במשא — יש לפרוך קל וחומר זה, שכן שעיר המשתלח ביום הכיפורים יוכיח, שכן הוא השעיר גורם טומאה לאחרים (שהמשלח את השעיר נטמא), ואילו הוא עצמו השעיר טהור (שהרי אין טומאה בבעל חיים החי)!

ולעצם שאלתו של רב יוסף בדין ראייה ראשונה של זיבה במצורע האם מטמאת היא במשא, אמר אביי: מאי תבעי ליה [מה תישאל לו] שאלה זו, והא [והרי] הוא זה שאמר בדרשת הכתוב "זאת תורת הזב" (שם לב) — כל זב ישראל מטמא בין שהוא גדול בין שהוא קטן, וכיון דנפקא ליה מהתם [שיצא לו משם] — אייתר ליה [נותר לו] הכתוב "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (שם לג) לדרשה, ובאופן זה: "לזכר" — לרבות מצורע למעינותיו, שמטמא כזב לכל דבריו, וכיוצא בזה נדרש הכתוב "נקבה" — לרבות את ה

מצורעת למעינותיה, ואקשיה רחמנא [והקישו הכתוב] מצורע לזב גמור, שהרי במי שראה שתי ראיות הכתוב מדבר, והריהו זב גמור שמטמא זובו במשא. ומעתה שהוקשו מעינות המצורע לזב גמור, יש איפוא לומר: מה זב גמור — הריהו מטמא במשא, אף ראייה ראשונה של מצורע — הריהי מטמא במשא.

א ומביאים עוד, אמר רב הונא: ראייה ראשונה של זב — הריהי מטמאה את זה שיצאה ממנו, ואת זה שנגע בה בטומאת ערב, גם אם היתה ראייה זו באונס. ומקורם של דברים: שכן נאמר בדינו של הזב: "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" — הקיש הכתוב ראייה ראשונה של זיבה לראיית קרי. ומעתה נאמר: מה ראיית שכבת זרע — הריהי מטמא אף באונס, אף ראייה ראשונה של זב — הריהי מטמאה אף באונס.

ודנים בדברי רב הונא אלה, תא שמע [בוא ושמע] מהמשנה, שכן אמרו בדינו של מי שראה ראייה ראשונה של זוב — בודקין אותו אם לא ראה את הזוב מחמת אונסו. מאי לאו [האם אין הכוונה] שמטרתה של בדיקה זו כדי לטהר אותו מן הטומאה, שכיון שראה באונס — אינו טמא, ושלא כדברי רב הונא! ודוחים: לא, מטרת הבדיקה לפוטרו מן הקרבן לאחר שיראה עוד שתי ראיות, שזו כיון שהיתה באונס אינה נחשבת למנין.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו באותה משנה כי בראייה שניה של הזב שוב בודקין אותו אם ראה כתוצאה מאונס. ויש לברר: למאי [למה, לאיזה ענין] נועדה בדיקה שניה זו? אילימא [אם תאמר] שהיא באה כדי לפוטרו מן הקרבן אם יראה עוד ראייה, אבל לטומאה — לא, שאין מטהרים אותו אף שראייה זו היתה באונס. ואולם אין מקום לפירוש זה, שהרי אקרי [נקרא] כאן בדין הזב "כי יהיה זב מבשרו" (ויקרא שם ב) — ולא שיצאה מחמת אונסו, שאם ראה מחמת אונסו — אינו נטמא בה, אלא לאו [האם לא] הכוונה לטהר אותו מן הטומאה, ומדסיפא [ומתוך שהסוף] של אותה משנה בא לענין טומאה — נלמד מכאן כי רישא נמי [תחילתה של המשנה גם כן] באה לענין הטומאה!

ודוחים: מידי איריא [וכי הדברים שייכים]? הא כדאיתא [זה כפי שיש], והא כדאיתא [וזה כפי שיש]. שאפשר לומר כי שני חלקי המשנה עוסקים בעניינים שונים, שהבדיקה הראשונה באה לענין קרבן ולא טומאה, ואילו הבדיקה השניה באה לענין טומאה וקרבן.

ומביאים עוד ראיה שלא כדברי רב הונא, תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו כי ר' אליעזר אומר שאף בשלישי (ראייה שלישית) בודקין אותו, מפני הקרבן. ונדייק מכאן: זהו טעמו של ר' אליעזר, מכלל [מכאן] נלמד שלדעת תנא קמא [הראשון] — מפני הטומאה קאמר [ הוא אומר ], והרי איפוא למדים אנו כי אם ראה ראייה ראשונה באונס, אין הוא נטמא בה, ושלא כדברי רב הונא!

ודוחים: לא, אין לדייק כן בשיטת תנא קמא, שכן יש לומר כי דכולי עלמא [לשיטת כולם ] בודקים אותו לענין הקרבן, ואילו הכא [כאן] מחלוקתם ב"אתים" קא מיפלגי [ הם חולקים ], האם דורשים להלכה מן הכתוב "את" (שבפסוק "והזב את זובו לזכר ולנקבה"). שבכך נחלקו: רבנן [חכמים] לא דרשי [אינם דורשים] "אתים", ואילו ר' אליעזר דריש [דורש] "אתים".

ומפרטים: רבנן [חכמים] לא דרשי [אינם דורשים] "אתים", ולכן כך הם דורשים: "הזב" — הרי זו ראייה חדא [אחת], "זובו" — הרי אלה תרתי [שתים] ראיות, "לזכר" — הריהו טמא לענין חיוב קרבן אם היו ראיות אלה שלא באונס. אכן בשלישי אקשיה רחמנא [הקישו הכתוב] לנקבה. ונלמד מכאן שאף אם היתה הראייה השלישית מחמת אונס, דינו כדינה של הזבה, המטמאת אף בראיית אונס.

ואילו ר' אליעזר דריש [דורש] "אתים", ולכך נדרש הכתוב באופן זה: "הזב" — הרי זו ראייה חדא [אחת], "את" — הרי אלה תרתי [שתי] ראיות, "זובו" — הרי אלה תלת [שלוש] ראיות. ונצרך הוא בראיות אלה להיבדק אם לא ראה מחמת אונס, שכן אין ראיית אונס מחייבת קרבן. אכן ברביעי (בראייה רביעית) אקשיה רחמנא [הקישו הכתוב] לנקבה, שאף אם ראה ראייה זו באונס הריהי נחשבת כראייה.

ומביאים עוד ראיה שלא כדברי רב הונא, תא שמע [בוא ושמע], ר' יצחק אומר: והלא, מאחר שכבר הוקשה ראיית זיבה לראיית קרי, נמצא כי הזב הריהו בכלל בעל קרי היה, ולמה יצא (נכתב בפרשיה נפרדת, בפרשת הזב) — להורות ששונה הוא מדין בעל הקרי, הן לענין שיש להקל עליו יותר מבעל קרי, ולענין שיש להחמיר עליו יותר מבעל קרי. ומפרט: להקל עליו — שאין הזב מטמא בראיית אונס, ושלא כבעל קרי הנטמא בה. ולהחמיר עליו —