אף זו החלוקה בין שימוש החצרות זו בזו דברי ר' שמעון, אבל חכמים אומרים: שלשתן כל החצירות כולן אסורות.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יהודה אליבא [לפי שיטתו] של שמואל, אמר ר' שמעון: למה הדבר דומה — לשלש חצירות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, אם עירבו שתים החיצונות עם האמצעית — זו מביאה מתוך ביתה ואוכלת, וזו מביאה מתוך ביתה ואוכלת. וכן להיפך: זו מחזרת מותרה שנותר ממה שהביאה, לתוך ביתה, וזו מחזרת מותרה לתוך ביתה.

אבל חכמים אומרים: שלשתן אסורות שכיון שאסור לבני החצרות לטלטל מחצר חיצונה אחת לחברתה, נמצא שיש מקום האסור בטלטול, ומקום אסור — אוסר את כל החצירות כולן.

א ואזדא [והלך] שמואל לטעמיה [לשיטתו] בענין זה, שאמר שמואל: חצר שבין שני מבואות, אם עירבה אותה חצר עם שניהם — אסורה עם שניהם, שהרי בני מבואות אסורים לטלטל מזה לזה, ואותה חצר כיון שמותר (על ידי העירוב) לבני שני המבואות לטלטל בה נאסרת משום כך לטלטל בהם, שלא יבואו בני המבואות האסורים זה עם זה להשתמש באותה חצר ולהעביר חפצים מזה לזה.

אם לא עירבה עם שניהם — אוסרת על שניהן, כיון שיכולים בני אותה חצר להשתמש ולהוציא לכל מבוי ובכל מבוי הרי לא עירבה, אם כן נמצא שבכל אחד מן המבואות יש חצר אחת שלא עירבה, והיא אוסרת על כל בני המבוי.

ואולם אם היתה באחד מהמבואות רגילה להשתמש, ובאחד אינה רגילה, זה (אותו מבוי) שרגילה בו — אסור, משום שלא עירבה עמו, וזה שאינה רגילה בו — מותר, שהרי אין שייכות ברורה של בני החצר לאותו מבוי.

אמר רבה בר רב הונא: אם עירבה החצר עם מבוי שאינה רגילה בו — הותר מבוי שרגילה בו לעצמו, שגילו בני החצר דעתם שכוונתם להשתמש במבוי האחר אף שאינם רגילים בשימושו.

ואמר רבה בר רב הונא אמר שמואל: אם עירבה אותו מבוי שרגילה בו לעצמו וזה אותו מבוי שאינה רגילה בו לא עירב, והיא, אותה חצר עצמה לא עירבה עם אף אחת מהמבואות. ונמצא שיש מבוי אחד שאסור לטלטל בו כלל בשל חוסר עירוב ומבוי אחד מותר בטלטול לדרים בו, ובני החצר בין כה וכה אסורים בטלטול בשניהם, לכן דוחין אותה את החצר שתשתמש אצל המבוי שאינה רגילה בו. שכן אם תשתמש במבוי שהיא רגילה בו יאסרו בטלטול גם שאר בני המבוי כמבואר אף שעירבו את המבוי שלהם, ואם תשתמש במבוי האחר לא יפסידו בני המבוי כלום — שהרי מכיון שלא עירבו כלל הרי הם אסורים בטלטול.

וכגון זה כופין על מדת סדום שאם אדם עושה (או נמנע מלעשות) מעשה מבלי שיביא בכך תועלת לעצמו וגורם בזה נזק לאחרים, מידה מגונה היא הקרויה מידת סדום. ובית דין יכולים להכריח אדם שלא יעשה כך, אף שאין דין מיוחד המונע אותו.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: המקפיד על עירובו שנתן שלא יאכלוהו אחרים שנמנו עליו — אין עירובו עירוב. כי מה שמו — עירוב שמו, שמשמעות הדבר — שצריך להיות מעורב ושייך לכולם. ואם אינו נותן לשאר הנמנים לאוכלו הרי שאינו שייך לכולם ושוב אינו קרוי עירוב.

ר' חנינא אמר: אף כאן עירובו עירוב, אלא שנקרא אדם כזה מאנשי היישוב הנקרא ורדינא, שהיו מפורסמים בקמצנותם, ואף הוא קמצן כמותם.

אמר רב יהודה אמר שמואל: החולק את עירובו לשני חלקים — אינו עירוב מהטעם האמור שהרי שמו "עירוב" ומורה שצריך להיות מעורב ולא נפרד.

ושואלים: כמאן [כשיטת מי]? האם כשיטת בית שמאי, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חמשה שגבו את עירובן ונתנוהו בשני כלים, בית שמאי אומרים: אין זה עירוב, ובית הלל אומרים: הרי זה עירוב, וקשה להניח שדברי שמואל הם כשיטת בית שמאי הדחויה מן ההלכה!

ומתרצים: אפילו תימא [תאמר] שהדבר אף כשיטת בית הלל, וכך יש להבין: עד כאן לא קאמרי [אמרו] בית הלל התם [שם] להתיר אלא דמליין למנא ואייתר [כשמילאו את הכלי והותיר], ולכן היו צריכים להכניס מקצת העירוב שנותר בכלי אחר, אבל היכא דפלגיה מיפלג [מקום שחלקו] מתחילה ומרצונו — לא, ואינו עירוב אפילו לשיטת בית הלל.

ושואלים: ותרתי [ושתיים], שתי הלכות מאותו עקרון עצמו, למה לי? ועונים: צריכי [צריך] לומר את שתיהן, דאי אשמעינן התם [שאם היה משמיע לנו רק שם בענין המקפיד בעירוב], היינו אומרים — משום דקפיד [שמקפיד] ומגלה דעתו במפורש שאינו רוצה שיאכלו עירובו. אבל הכא [כאן במחלק עירוב] — אימא [אמור] שלא יחשב כנפרד מן הכלל.

ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו רק כאן] — משום דפלגיה מיפלג [שחלקו], ועל ידי חלוקה זו הפריד עצמו במעשה מן השאר, אבל התם [שם] — אימא [אמור] שלא, שהרי לא עשה מעשה של פירוד, ועל כן צריכא [נצרכה לומר שניהם].

אמר ליה [לו] רב אבא לרב יהודה בבי מעצרתא דבי [בבית הבד שבבית] רב זכאי: מי [האם] אמר שמואל "החולק את עירובו — אינו עירוב", והאמר [והרי אמר] שמואל: בית שמניחין בו עירוב ארבעה אנשים שהניחו עירוביהם בבית חמישי — בעל הבית אינו צריך ליתן את הפת לעירוב זה, ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] — לאו [האם לא] משום דאמר [שאמר התכוון] שמואל: שכיון דמנח בסלא [שמונח בסל] — כמאן דמנח הכא דמי [כמי שמונח כאן נחשב]! הכא נמי [כאן גם כן] כיון דמנח בסלא [שמונח בסל] — כמאן דמנח הכא דמי [כמי שמונח כאן בבית נחשב]

אמר ליה [לו]: התם [שם] התיר שמואל — אף על פי שאין בעל הבית מניח פת כלל, מאי טעמא [מה הטעם] — דכולהו הכא דיירי [שכולם דרים כאן], שהרי משמעות הנחת העירוב בבית היא לעשות כאילו היו גרים כולם באותו בית עצמו, ובני הבית עצמם אינם זקוקים לעירוב נוסף, שהרי הם ודאי דרים בבית זה.

ג אמר שמואל: עירוב שהניחו בבית עיקרו משום קנין, שכל אחד נותן משהו בעירוב, ועל ידי כך קונה זכות לשימוש מסוים באותה דירה ונעשה כדייר בה.

ואם תאמר: מפני מה אין קונין זכות זו במעה אלא בפת — מפני שהמעה אינה מצויה בערבי שבתות; שרבים הוציאו כל הכסף שבידם לצורכי שבת, וקשה למצוא ממון מזומן בשעה זו.

ושואלים: אם כן, לשיטת שמואל, היכא [במקום] שעירב בכסף, מיהו לקני [בכל אופן שיקנה]! שהרי לשיטתו אין סיבה עקרונית לפסול קנין עירוב בכסף, ואין אנו מוצאים דבר כעין זה בהלכה!

ומשיבים שגם שמואל לא התיר למעשה לערב בכסף, גזירה שמא יאמרו מעה עיקר, וזימנין דלא שכיח [ופעמים שאין מצויה] מעה, ולא אתי לאיערובי [ולא יבוא לערב] בפת, דאתי [ויבוא על ידי כך] העירוב לאיקלקולי [להתקלקל] שיחשבו שעיקר העירוב במעה ובאין מעה לא יערבו בכלל — ותשתכח תורת עירוב.

רבה אמר: עירוב משום דירה שכל אחד שם מקצת מאכלו באותה דירה, והרי זה לגביו כאילו היה דר בדירה זו באותה שבת.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם] הלכה למעשה? ועונים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה לענין עירוב בכלי, שאם עיקר עירוב הוא משום קנין הרי לדעת שמואל אפשר לקנות בכלי (קנין חליפין) ולאו דוקא בכסף, ולדעת רבה אין זה עירוב.

וכן יש הבדל ביניהם אם עירבו בפחות משוה פרוטה שלדעת שמואל אינו עירוב שאין קנין בפחות מפרוטה, ולדעת רבה כיון שהעירוב מתיר מפני שעל ידו קובע מקום דירתו שם הרי אף בפחות משווה פרוטה יכול לקבוע שם דירתו.