שיש לחלק בין ערך איש לערך אשה.

א שנינו במשנתנו שאם יצא הולד מרחם אמו כשהוא מחותך (איברים איברים) או שהוא שלם אבל מסורס (הפוך, שיצא דרך רגליו ולא דרך ראשו) דינו הוא שמשעה שיצא רובו הריהו נחשב לענין טומאת לידה כילוד. ובהגדרת "רובו" של היוצא מחותך, נחלקו חכמים. שכן אמר ר' אלעזר: אפילו אם יצא הראש עמהן עם שאר האיברים, ולא יצא עדיין רובו — אינו נחשב כילוד.

ואילו ר' יוחנן אמר: לא שנו במשנתנו שהולד נחשב כילוד רק אם יצא רובו אלא בזמן שאין הראש עמהן עם האיברים שיצאו, אבל אם יצא הראש עמהן — הראש פוטר (לענין בכורה), והריהו נחשב כילוד, אף שלא יצאו עדיין רוב איבריו.

ומציעים: לימא [אמור] שבשיטת שמואל קמיפלגי [הם חולקים], שכן אמר שמואל בדין קדושת בכור: היולדת תאומים, והוציא האחד תחילה את ראשו וחזר למעי אמו — אין הראש שיצא פוטר את הולד הבא אחריו מן הבכורה, ואמורים הדברים דווקא בנפלים, שהולד הראשון שהוציא את ראשו היה נפל, והבא אחריו הריהו ולד בן קיימא. ואולם בלידת ולדות שאינם נפלים, לידת הראש הריהי נחשבת לידה. ומעתה נאמר, כי ר' אלעזר סבור כשמואל, שאין הוצאת הראש בנפלים נחשבת כלידה, ואילו ר' יוחנן סבור כי הוצאת הראש נחשבת לידה אף בנפלים, שלא כשמואל.

ודוחים: אין להסיק כן, שהרי אפשר לומר כי בנפל הנולד כשהוא שלם — דכולי עלמא לא פליגי [כולם, הן ר' אלעזר והן ר' יוחנן אינם חולקים] שהוצאת הראש נחשבת ללידה, וחלוקים שניהם על שמואל. וכי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בנפל שנולד מחותך. ובכך נחלקו, שמר [חכם זה, ר' אלעזר] סבר [סבור] כי דווקא בנולד כשהוא שלם הוא דקחשיב [שהוא נחשב] לידת הראש כלידה, אבל במחותך — לא קחשיב [נחשב]. ואילו מר [חכם זה] סבר [סבור] כי במחותך נמי חשיב [גם כן נחשב].

לישנא אחרינא [לשון אחרת] נשנית בסוגיה זו, ובאופן זה: טעמא [הטעם] שאין בהוצאת הראש כשלעצמו להחשיבו כלידה אם לא יצא רובו, הריהו דווקא בנפל שיצא מחותך או מסורס, הא [הרי] אם היה כתקנו (שלם ויצא בדרך הרגילה) — הראש פוטר, ונמצא שתרוייהו לית להו [שניהם אין להם, אינם סבורים] כדעת שמואל, שכן אמר שמואל: אין הראש פוטר כלל בנפלים.

ב איכא דמתני לה להא שמעתתא באפי נפשה [יש ששונים אותה, את השמועה הזו, בפני עצמה], ולא כמתייחסת אל משנתנו, ובאופן זה, אמר ר' אלעזר: אין יציאת הראש של הנפל נחשבת כיציאת רוב אברים, ואילו ר' יוחנן אמר: יציאת הראש נחשבת כיציאת רוב אברים, והריהו כילוד. ומסבירים את מחלוקתם, קמיפלגי [חלוקים הם] בשיטת שמואל, שר' אלעזר סבור כשיטת שמואל, ור' יוחנן אינו סבור כמותה.

ושואלים: תנן [שנינו במשנתנו]: יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו — הרי הוא כילוד. ויש לדייק בלשון זו: מדקאמר [ממה שאמר] התנא "מחותך או מסורס" מכלל הדברים אתה למד שהמחותך הנדון במשנתנו הוא שנולד איברים איברים, אבל אופן הלידה כשלעצמו היה כתקנו, שיצא תחילה הראש, וקאמר [והוא התנא אמר] בדינו של זה שרק משיצא רובו — הרי זה כילוד. הרי זה איפוא קשיא [קשה] לשיטת ר' יוחנן הסבור שביציאת הראש נחשב כילוד!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך ר' י וחנן בתשובה לשאלה זו: אימא [אמור, בהבנת משנתנו]: "יצא מחותך ומסורס", אבל אילו יצא מחותך ואינו מסורס, שראשו יצא תחילה — די בכך, כדי להחשיבו כילוד, אף שלא יצאו רוב איברים.

ומקשים על כך: והא [והרי] "מחותך או מסורס" קתני [שנינו] במשנתנו, ולא "מחותך ומסורס"! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנא]: יצא כשהוא מחותך (איברים איברים) או בגוף שלם, וזה וזה, בשני מקרים אלה, מדובר כשיצא מסורס — דינו הוא שרק משיצא רובו הרי זה כילוד. ואולם אם יצא ראשו — די בכך להחשיבו כילוד.

ועוד במחלוקת זו של ר' אלעזר ור' יוחנן, אמר רב פפא: מחלוקת זו של האמוראים הריהי כמחלוקת שנחלקו בה תנאי [תנאים]. שכך שנינו: יצא מחותך או מסורס — משיצא רובו הרי הוא כילוד. ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו. ויש לדון בדברי ר' יוסי, מאי קאמר [מה הוא אומר], שמדבריו נראה שרק משיצא כתקנו הריהו נחשב כילוד, ואם לא יצא כתקנו אינו נחשב כילוד ואפילו יצאו רוב איבריו.

אמר רב פפא, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנאים]: יצא מחותך ומסורס — משיצא רובו הרי הוא כילוד, וכל זאת משום שיצא מסורס, ומכאן נסיק לשיטת חכמים: הא [הרי] מכאן שאם יצא כתקנו, וראשו יצא תחילה — הראש פוטר את הבא אחריו מקדושת בכורה. ועל כך בא ר' יוסי ואומר: אין המחותך נחשב כילוד אלא משיצא רובו, כתקנו. ומעתה נמצאנו איפוא למדים, לשיטת רב פפא זו, כי מחלוקת ר' אלעזר ור' יוחנן הריהי כמחלוקת תנאים זו. ששיטת ר' יוחנן הריהי כשיטת חכמים שאפילו הנולד מחותך, יציאת הראש מחשיבתו כילוד. ואילו שיטת ר' אלעזר הריהי כשיטת ר' יוסי שכל שנולד מחותך, אפילו יצא הראש בתחילה (כתקנו) אינו נחשב בכך כילוד.

מתקיף לה [מקשה עליה, על הבנה זו של רב פפא] רב זביד: זה שאמר ר' יוסי שאין המחותך נחשב כילוד אלא אם כן יצאו רוב איבריו כתקנו, מכלל הדברים אתה למד שבנולד מסורס, שאין ראשו יוצא בתחילה — רובו נמי [גם כן] לא פוטר, וקשה, שכן הא קיימא לן [הרי כלל קיים לנו] כי רובו של דבר הריהו נחשב ככולו, ואף כאן צריך להיחשב כילוד, כיון שיצאו רוב איבריו, אף שנולד כשהוא מחותך ומסורס!

אלא אמר רב זביד, הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דבריהם]: יצא מחותך ומסורס — משיצא רובו הרי זה כילוד, ומכאן נסיק: הא [הרי] אם נולד כתקנו — ביציאת הראש כשלעצמו הריהו פוטר את הבא אחריו מן הבכורה. ואילו ר' יוסי אומר: אף בנולד כתקנו, אין יציאת הראש מחשיבתו כילוד, אלא משיצא כתקנו לחיים, אבל הנולד שלא לחיים, כנולד מחותך באיברים איברים, אינו פוטר ביציאת הראש, אלא רק ביציאת רוב איבריו.

ומביאים ראיה להסברו של רב זביד, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כשיטת הסבר זו: יצא מחותך (או) מסורס — משיצא רובו הרי זה כילוד, הא [הרי] נלמד מכאן שאם יצא כתקנו — הראש פוטר. ר' יוסי אומר: משיצא כתקנו לחיים.

ומעתה נדון: ואיזהו הנולד שהוא בכלל הגדרה זו של "כתקנו לחיים" — משיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו? ר' יוסי אומר: משיצאו צדעיו (רקותיו). אבא חנן משום (בשם) ר' יהושע אומר: משיצא פדחתו (החלק הקדמי של הגולגולת, המצח). ויש אומרים: משיראו קרני ראשו (גובה ראשו שבצד העורף).

ג משנה המפלת ולד, ואולם אין ידוע מהו מינו, אם זכר או נקבה — תשב ימי טהרה שלושים ושלושה ימים, כדין ליולדת זכר, ותשב ימי טומאה ארבעה עשר ימים, כדין ליולדת נקבה. האשה המפלת ואין ידוע מה הפילה, אם ולד היה ואפשר שהיה זכר או נקבה, ואם לאו [לא], שלא היה זה כלל ולד אלא רוח — תשב ימי טהרה לזכר וימי טומאה לנקבה, ולנדה שאם תראה לאחר שבועיים של ימי טומאה, הרי היא טמאה טומאת נדה, שאין לה ימי טהרה.

ד גמרא שנינו במשנתנו דינה של האשה המפלת ולד ואינה יודעת מה הפילה, אם זכר או נקבה או רוח, לענין ימי טומאה וימי טהרה. ובענין זה אמר ר' יהושע בן לוי: עברה האשה בנהר והפילה שם, ואין ידוע מה היה טיבו של הולד שהפילה — הריהי נוהגת ככל יולדת ומביאה קרבן יולדת, ואין חוששים שמביאה חולין לעזרה, וקרבן זה נאכל ככל קרבן יולדת ודאי. וטעם הדבר: משום שהלך (לך) בדין אחר רוב הנשים, ורוב הנשים ולד מעליא ילדן [מעולה הן יולדות].

ודנים בדבריו: תנן [שנינו במשנתנו] שהמפלת ואין ידוע אם ולד היה — תשב לזכר ולנקבה ולנדה. ומעתה יש מקום להקשות על ר' יהושע בן לוי: אמאי [מדוע] תשב לנדה? לימא [אמור]: הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים ולד מעליא ילדן [מעולה יולדות], ויש לה איפוא ימי טהרה (לאחר שתשב ארבעה עשר של ימי טומאה כיולדת נקבה), ככל יולדת ולד שלם, ומדוע אם ראתה דם לאחר ימי טומאה הריהי טמאת נדה?

ומשיבים: אין להקשות ממשנתנו, שכן מתניתין [משנתנו] עוסקת במקרה שלא הוחזקה האשה כעוברה (הרה), וכי קאמר [וכאשר אמר] ר' יהושע בן לוי, הרי זה דווקא כשהוחזקה עוברה.

ודנים עוד בשיטת ר' יהושע בן לוי, תא שמע [בא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: בהמה טהורה שטרם המליטה, והעובר הראשון שתמליט יהיה בקדושת בכור, שיצאה מן הדיר אל מקום המרעה כשהיא מלאה (מעוברת), ולאחר מכן, באותו יום באה (חזרה) כשהיא ריקנית (ללא עובר במעיה), ואין ידוע מה הפילה, אם ולד (ואין הולד הבא אחריו בכור) או רוח (והנולד אחריו הריהו בכור) — הבא אחריו הריהו בכור מספק.

ולשיטת ר' יהושע בן לוי יש לשאול: אמאי [מדוע כן הדין]? והרי יש לנהוג לפי הכלל: הלך אחר רוב בהמות, ורוב בהמות ולד מעליא ילדן [מעולה יולדות], והאי [וזה] שהפילה היה ולד שלם, והבא אחריו פשוט (שאינו בכור) הוא!

אמר רבינא בתירוץ לשאלה זו: משום דאיכא למימר [שיש מקום לומר] שרוב בהמות אכן יולדות ולד שלם שהוא דבר הפוטר מבכורה את הנולד אחריו, ואולם מעוטן יולדות דבר שאינו פוטר מבכורה. ואולם על כך יש להוסיף גורם נוסף, שכן כל הבהמות היולדות — מטנפות (מפרישות לכלוכים שונים) לפני ההמלטה, ואילו הבהמה הזו שיצאה אל המרעה, הואיל ולא טנפה לפני שיצאה, בכך אתרע לה רובא [התקלקל, נחלש לו הרוב], ויש לנהוג איפוא בבהמה זו כבספק, והבא אחריו הריהו בכור מספק.

ושואלים על דברי רבינא אלו: אי [אם] כדבריו שכל היולדות מטנפות לפני הלידה, אם כן יש להסיק כי הא [זו] הבהמה מזה שלא מטנפה [טנפה], ראיה היא שלא ילדה ולד ממש, והבא אחריו בכור מעליא [מעולה, שלם] הוא! אלא אימא [אמור] כך בדברי רבינא, שרוב היולדות מטנפות, וזו הואיל ולא טנפה — אתרע לה רובא [התקלקל לו הרוב].

ועוד בשיטת ר' יהושע בן לוי, נמסר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר: מתיב [מקשה] ר' יוסי בר' חנינא על שיטת ר' יהושע בן לוי מענין טועה, והוסיף רבין ואמר: ואולם לא ידענא מאי תיובתא [אין אני יודע מה הקושיה], ומסבירים: מאי [מה] היא אותה קושיה, דתניא [שכן שנויה ברייתא],