יין המזוג השרוני לענין בדיקת דמים נידון כיין הכרמלי החי, ולא המזוג, החדש — ולא הישן.

ועוד בענין זה אמר רב יצחק בר אבודימי: וכולן, כל מראה הדמים הנראים כיין המזוג, אין בודקין אותן אלא בכוס טבריא פשוט. ובהסבר הדבר מאי טעמא [מה הטעם]? אמר אביי: כוס רגילה של כל העולם כולו, עשויה באופן כזה שהכוס המחזיק (הנועד להכיל) לוג יין בתוכו — עושין אותו מכמות חומר שמשקלה מנה (מאה), ואילו הכוס שנועדה להכיל בתוכה שני לוגין — עושין אותו ממאתים. ולעומת זאת, כוס טבריא פשוט, אפילו מחזיק שני לוגין — עושין אותו ממנה. ומשום כך, איידי דקליש [כיון שקלוש] החומר ממנו נעשית הכוס — שקופה היא יותר ולכך ידיע ביה [נודע, ניכר בו] מידת האדמומית שבמראה היין שבתוכו טפי [יותר], ולכן רק בו יש לבדוק.

א משנה האשה המעוברת המפלת חתיכה של בשר ללא צורה מוגדרת, מה דינה? אם יש עמה עם החתיכה הזו דם — הרי האשה טמאה טומאת נדה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה, שאינה נדה ואינה נחשבת כיולדת בשל הפלת חתיכה זו. ר' יהודה אומר: בין כך (שיש עם החתיכה דם), ובין כך (שאין עמה דם) — הרי האשה טמאה טומאת נדה, שבודאי היה עמה דם ואבד.

המפלת דבר שצורתו כמין קליפה, או כמין שערה, או כמין עפר, או כמין יבחושין (ממיני היתושים), והיה מראיהם של כל אלו אדומים, מה דינה? תטיל אותם למים, אם נמוחו (נתמסמסו) — דם הוא זה, והריהי טמאה טומאת נדה, ואם לאו [לא] — טהורה.

ועוד, המפלת חתיכה שצורתה כמין דגים, או כחגבים, או כשקצים ורמשים, מה דינה? אם יש עמהם דם — טמאה, ואם לאו [לא] — טהורה.

המפלת דבר שצורתו כמין בהמה או כמין חיה וכן כמין עוף, בין אלו בעלי חיים טמאין בין טהורין, אם יש בו סימני זכר — הרי זו טמאה ותשב עליו ימי טומאה וימי טהרה, כדין ליולדת זכר, ואם יש בחתיכה זו סימני נקבה — הרי זו טמאה, ותשב ימי טומאה וימי טהרה, כדינים הנוהגים ליולדת נקבה.

ואם אין ידוע מינו של הולד שהפילה — הרי זו טמאה ותשב לזכר ולנקבה, שנוהגת לחומרה כיולדת זכר וכיולדת נקבה, והרי היא איפוא טמאה שבועיים (כיולדת נקבה), ונוהגת ימי טהרה שלושים ושלושה ימים בלבד (כיולדת זכר), אלה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאין בו מצורת אדם — אינו נחשב ולד לענין טומאת לידה.

ב גמרא שנינו במשנתנו שאשה המפלת חתיכה שאין עמה דם, חכמים מטמאים אותה ור' יהודה מטהר. ובהסבר מחלוקתם אמר רב יהודה, אמר שמואל: לא טימא ר' יהודה במפלת חתיכה שאין עמה דם משום טומאת לידה, אלא משום שנחשבת החתיכה עצמה לדם, ודין זה הוא רק בחתיכה שהמראה שלה הוא כמראה של ארבעת מיני דמים טמאים, אבל המפלת חתיכה שהמראה שלה כשל שאר מיני דמים — אף ר' יהודה מודה שהריהי טהורה.

ואילו ר' יוחנן אמר שיש להעמיד את מחלוקת ר' יהודה וחכמים באופן אחר: המפלת חתיכה שאין עמה דם, שהמראה שלה הוא כמראה של ארבעת מיני דמים — לא נחלקו בדבר, ולדברי הכל, ואף לשיטת חכמים, הריהי טמאה. וכן במקרה שהמראה של החתיכה הוא כמראה של שאר מיני דמים — לא נחלקו בדבר, ולדברי הכל, ואף לדברי ר' יהודה, הריהי טהורה.

לא נחלקו אלא במקרה שהאשה הפילה חתיכת בשר שאין עמה צורה, והיא עצמה אינה יודעת מה הפילה, שאין החתיכה לפנינו, וכגון שאבדה. ובכך נחלקו: שר' יהודה סבר [סבור]: זיל בתר [לך אחר] רוב חתיכות, ורוב חתיכות של (מיני) ארבעת מיני דמים הויין [הינן]. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: לא אמרינן [אין אנו אומרים] רוב חתיכות של ארבעת מיני דמים.

ושואלים על דרכי ההסבר הללו של שמואל ושל ר' יוחנן: איני [האמנם כך] הוא? והא כי אתא [והרי כאשר בא] רב הושעיא מנהרדעא, אתא ואייתי מתניתא בידיה [בא והביא ברייתא בידו] שלדברי חכמים בה שנינו: האשה המפלת חתיכה אדומה, או שחורה, או ירוקה, וכן חתיכה לבנה, אם יש עמה דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. ואילו ר' יהודה אומר כי בין כך (שיש עימה דם) ובין כך (שאין עימה דם) — הריהי טמאה. ומכאן קשיא [קשה] לדרך הסברו של שמואל בחדא [בקושיה אחת], ולדרך הסברו של ר' יוחנן יש בדברי ברייתא זו תרתי [שתי קושיות], ומפרטים: קשה

להסברו של שמואל בחדא [באחת] — שכן אמר שמואל כי לא טימא ר' יהודה אלא בחתיכה של ארבעת מיני דמים בלבד, ולא בחתיכה ירוקה או לבנה, והא קתני [והרי שונה התנא בברייתא] אף חתיכה ירוקה ולבנה, שהיא טהורה לדעת חכמים, ופליג [וחלק] עליהם ר' יהודה!

וכי תימא [ואם תאמר] בדחיית קושיה זו, שכי פליג [כאשר חלק] ר' יהודה על חכמים, אין זה אלא בחתיכה אדומה ושחורה בלבד, ואילו בחתיכה ירוקה ולבנה לא חלק ר' יהודה, שאף הוא מסכים שהן טהורות — אין לומר כן, שהרי אלא מעתה שאף ר' יהודה מודה בחתיכה ירוקה ולבנה, אם כן, למאן קתני לה [לשיטת מי שנה אותה]?

אילימא רבנן [אם תאמר: לשיטת חכמים] — השתא [עכשיו] הרי אף חתיכה אדומה ושחורה מטהרי רבנן [מטהרים חכמים], ירוקה ולבנה מיבעיא [צריך לומר] שלדעת חכמים היא טהורה? אלא האם לאו [לא] נשנו הדברים אלא להשמיענו את שיטת ר' יהודה, שחכמים מטהרים, ואילו ר' יהודה פליג [חולק] עליהם וסבור שטמאה. ושלא כהסברו של שמואל.

ומלבד קושיה זו על דרך הסברו של שמואל, שהריהי אף שאלה על דרך הסברו של ר' יוחנן, ישנה תו [עוד] קושיה מדברי הברייתא הזו לדרך להסברו של ר' יוחנן שאמר בדינה של חתיכה של ארבעת מיני דמים כי לדברי הכל הריהי טמאה. וקשה על כך, שכן הא קתני [הרי הוא, התנא שבברייתא, שונה] חתיכה אדומה וחתיכה שחורה, שהן בכלל ארבעה מיני דמים, ובכל זאת פליגי רבנן [חולקים חכמים] על ר' יהודה המטמא, והריהם מטהרים!

וכי תימא [ואם תאמר] ביישוב קושיה זו שכי פליגי רבנן [כאשר חולקים חכמים] בברייתא על ר' יהודה — הרי זה רק בחתיכה ירוקה ובחתיכה לבנה, אבל בחתיכה אדומה ובחתיכה שחורה — לא חולקים חכמים בדבר, שאף הם סבורים שהריהן טמאות. אלא מעתה, אדומה ושחורה למאן קתני לה [לשיטת מי, הוא התנא שבברייתא שנה אותה]?

אילימא [אם תאמר] כי לשיטת ר' יהודה נשנו הדברים — אין לומר כן, שהרי השתא [עכשיו] סבור ר' יהודה כי חתיכה ירוקה ולבנה הריהי טמאה, אדומה ושחורה מיבעיא [צריך] ר' יהודה לומר שהיא טמאה? אלא לאו [האם לא] נשנו הדברים לשיטת רבנן [חכמים], ולהשמיענו כי פליגי [חולקים] חכמים בדבר זה על ר' יהודה, שהוא מטמא והם מטהרים. והרי זו איפוא קושיה נוספת על דרך הסברו של ר' יוחנן האומר שבחתיכות אלה הכל מודים שהן טמאות.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק הסבר אחר במחלוקת חכמים ור' יהודה: בשאלה האם אפשר למצב זה שתהיה פתיחת הקבר (רחם) בלא יציאת דם קמיפלגי [הם חולקים], ובפלוגתא דהני תנאי [ובמחלוקת של אלו התנאים], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: קשתה (היתה האשה מתקשה ללדת) שנים ימים בתוך אחד עשר ימי זיבה, וליום השלישי הפילה, ואינה יודעת מה הפילה (אם נפל או רוח), ואם יצא ממנה דם כאשר הפילה —