ופליגא [וחולק] אביי על שיטתו של רב קטינא האומר שהריהי טמאה מספק.

ולשיטתו של רב הונא האומר שבנמצא מן הלול ולפנים הריהי ודאי טמאה, ובנמצא מן הלול ולחוץ הריהי ספק טמאה — סבורה היא הן כר' חייא והן כרב קטינא, ויש מקום לומר שלא פליגי [אינם חלוקים] הם בעיקרו של דין, אלא שדברו באופנים שונים: כאן בדברי ר' חייא המטמא בודאי, מדובר כשנמצא הדם מן הלול ולפנים. ואילו כאן בדברי רב קטינא המטמא מן הספק, מדובר כשנמצא הדם מן הלול ולחוץ.

אלא לשיטתו של רמי בר שמואל ולשיטתו של רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה, דאמרי [שאומרים] כי דם הנמצא מן הלול ולחוץ — ספקו טהור, ודם הנמצא מן הלול ולפנים — ספקו טמא, הני במאי מתוקמא [אלה, ר' חייא ורב קטינא, במה, באיזה מקרה, עומדת, עוסקת מחלוקתם]? — מן הלול ולפנים, שהרי לדעת רמי בר שמואל ורב יצחק בנמצא מן הלול ולחוץ הריהו טהור.

ומעתה לימא פליגא [האם נאמר שחלוקים הם] על שיטת ר' חייא המטמא בודאי, בעוד הם מטמאים מספק!

ודוחים: לא קשיא [אין הדבר קשה], שכן יש מקום לומר שרמי בר שמואל ורב יצחק סבורים אף כר' חייא, ולשיטתם לא נחלקו ר' חייא ורב קטינא בעיקרו של דין, אלא שדברו באופנים שונים: כאן בדברי ר' חייא המטמא בודאי, מדובר כשנמצא הדם בקרקע פרוזדור, שבזה יש לומר שבא הדם מהחדר ולא מהעליה. ואילו כאן בדברי רב קטינא המטמא מן הספק, מדובר שנמצא הדם בגג פרוזדור, שבזה יש ספק מהיכן בא הדם אם מן העליה או מן החדר.

א ובעקבות הלכה זו מביאים מה שאמר ר' יוחנן: בשלשה מקומות של ספק הלכו (פסקו) בו חכמים שהולכים אחר הרוב, ועל סמך הרוב עשאום (קבעו את דינם של הספקות הללו) כודאי, ואלו הם: מקור, שליא, חתיכה. ומפרטים: מקור — הא דאמרן [הלכה זו שאמרנו], שאם נמצא הדם בפרוזדור לפנים מהלול, שדם זה טמא ודאי.

שליא — דתנן [ששנינו במשנה בפרק הבא]: שליא (איבר בגוף האשה שהעובר נתון בתוכו ומקבל דרכו את מזונו) שנמצאה בבית, אף שאין בשליה ולד — הבית טמא בטומאת אהל, ככל בית שהמת נתון בתוכו. וטעם הדבר: לא מפני שהשליא עצמה הינה ולד, אלא מפני שאין כמעט שליא בלא ולד, שברוב השליות יש ולד. ואף בזו ודאי היה ולד, ומת הולד ונמחה לאחר שיצאה השליה מגוף האשה, ולכן אינו נראה עתה. וטמא הבית משום הולד המת שבשליה. ואילו ר' שמעון אומר: אין הבית טמא בטומאת אהל, כיון שנמוק (נמחה) הולד עד שלא (בטרם) יצא, ונעשה לדם, והתערב דם זה בדם הלידה, והתבטל ברוב. ומכל מקום שנינו שלדעת חכמים, טמא הבית טומאת ודאי, אף שנסמך הדבר על רוב שליות.

חתיכה — דתנן [ששנינו בתוספתא]: המעוברת המפלת צורת יד חתוכה (שאצבעותיה חתוכות, מופרדות וניכרות) ורגל חתוכה — אמו טמאה לידה (שבועיים כיולדת נקבה, מחמת הספק) ככל היולדת (או המפלת) עובר שנגמרה צורתו ואף יש לה ימי טוהר (כזכר בלבד, מחמת הספק). ואין חוששין שמא מגוף אטום (שלא נגמרה צורתו, שאין בו חלוקת איברים) באת (באה) חתיכה זו ואין לה ימי טוהר. משום שרוב הנשים המעוברות יולדות עובר שנגמרה צורתו, ואף במקרה זה יש לומר שבאה היד או הרגל החתוכה מולד שהיה שלם, ונמחה בלידה. הרי שקבעו חכמים טומאה ודאית, בהסתמך על הרוב.

ושואלים: ותו [ועוד] מקרים, מלבד שלושה מקומות אלה, שדנו בספק כודאי, בהסתמך על רוב, ליכא [אין]? והאיכא [והרי יש] דין תשע חנויות!

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: עיר שיש בה תשע חנויות שכולן מוכרות בשר כשר שהוא בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה האסור באכילה, ולקח (קנה) אדם מאחת מהן, ואינו יודע מאיזה מהן לקח — ספקו אסור, שכן בספק זה שהתחיל במקום קבוע, כגון החנויות שבעיר הקבועות במקומן, אין הולכים אחר הרוב.

ואולם במקרה שבו לא נוצר הספק לאחר שנלקח הבשר מאחת החנויות, אלא לאחר שנמצא הבשר מוטל בעיר, ואין ידוע מאיזו חנות הגיע — הכלל הוא: הלך (לך) אחר הרוב, וכיון שרוב החנויות מוכרות בשר כשר, אף חתיכה זו הריהי כשרה בודאי. והרי מקרה נוסף בו עשו את הספק כודאי!

ומתרצים: מנין המקומות בהם עשו חכמים את הספק כודאי בהסתמך על הכלל שהולכים אחר הרוב, דווקא בעניינים הנוגעים לטומאה הוא שקאמרינן [אומרים אנו] אותו, ואילו בעניינים הנוגעים לאיסור כגון זה של חנויות המוכרות בשר שחוטה ונבילה — לא קאמרינן [אין אנו אומרים].

ושואלים עוד: והאיכא [והרי יש] מקרה זה של תשע צפרדעין מתים (שאינם מטמאים במותם) ושרץ אחד מת המטמא ישנו ביניהם, ונגע באחד מהן, מהעשרה הללו, ואינו יודע באיזה מהן נגע — אם היה הדבר ברשות היחיד — ספקו טמא, שלמדים ממדרש המקראות שספק טומאה ברשות היחיד הריהו טמא. ואם היה הדבר ברשות הרבים — ספקו טהור.

ובמקרה שבו אחד מבעלי החיים הללו פרש מתוך הקבוצה ונמצא שלא במקום כולם, ושם נגע בו — הכלל הוא: הלך אחר הרוב, ומכיון שהרוב צפרדעים — טהור. הרי שיש עוד מקרה, בענייני טומאה שקבעו בו חכמים שדינו כודאי בהסתמך על הרוב!

ומתרצים: מנין זה של שלושה מקומות, דווקא בעניינים הנוגעים לטומאה שבאשה — קאמרינן [אומרים אנו], ואילו בעניינים שבטומאה בעלמא [בכלל] — לא קאמרינן [אין אנו אומרים].

ושואלים עוד: והאיכא הא [והרי יש דבר זה] שאמר ר' יהושע בן לוי: אשה מעוברת שעברה בנהר