סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

והאיש המשתין מים כשהוא ערום לפני מטתו, והאדם המשמש מטתו בפני כל חי. אמר ליה [לו] רב יהודה לשמואל: האם הכוונה בביטוי הכולל "בפני כל חי" לכל בעלי החיים שהם ואפילו לפני עכברים? אמר ליה [לו]: שיננא [גדול השינים], לא, אלא הכוונה לכגון האנשים של בית פלוני שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם.

ומבררים: ואינהו [והם], אותם אנשי בית פלוני שנהגו כן, מאי דרוש [מה מאין דרשו] שמותר לעשות כן? — שכך אמר אברהם לשני עבדיו לפני העקידה: "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), שבא להשוותם ולומר שהריהם עם הדומה לחמור. וסברו אנשי אותו בית שכשם שמותר לשמש לפני בעלי חיים, כך מותר לשמש לפני עבדים ושפחות.

ומביאים מדרכיהם של חכמים בשמירת הצניעות: שרבה בר רב הונא היה מקרקש זגי דכילתא [משמיע קול פעמוני הכילה, החופה על מטתו] בשעת תשמישו, שיידעו כי אין להתקרב לשם. ואילו אביי היה אף באלי דידבי [מגרש זבובים] שסביב מיטתו, לבל ישמש לפניהם, ואילו רבא היה באלי פרוחי [מגרש יתושים] שסביב מיטתו בשעת התשמיש.

א ומביאים עוד ממה שאמר ר' שמעון בן יוחי בהנהגות האדם: חמישה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו, ואלו הן: האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן על כל אחד מהדברים האמורים הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים, והמקיז דם ומשמש מטתו מיד.

ומפרטים: האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה — יש בדבר סכנה, ואף על גב דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי [ואף על פי שמונחים הדברים הקלופים בסל, וצרורים וחתומים בו] במשך הלילה, לפי שבכגון זה רוח רעה שורה עליהן. ולא אמרן [אמרנו] שיש באכילתם משום סכנה, אלא רק בזמן שלא שייר בהן את עיקרן (שורשם) או את קליפתן, אבל אם שייר בהן עיקרן או קליפתןלית לן [אין לנו] בה סכנה באכילתם.

ועוד אמר ר' שמעון בן יוחאי כי השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה יש בדבר סכנה. אמר רב יהודה, אמר שמואל: והוא (ובלבד) שלנו (ששהו משך לילה) בכלי מתכות. אמר רב פפא: וכלי נתר ככלי מתכות דמו [נחשבים] לענין זה. וכן אמר ר' יוחנן: והוא שלנו בכלי מתכות, וכלי נתר ככלי מתכות דמו [נחשבים].

ועוד אמר ר' שמעון בן יוחאי כי הלן בבית הקברות הרי זה מסוכן. ומסבירים: הרי זה אמור במי שלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. וזאת, משום שזימנין [פעמים] כוחות הטומאה המצויים בבית הקברות מסכנין ליה [מסכנים אותו] את הלן.

ועוד אמר ר' שמעון בן יוחאי כי יש סכנה באדם הנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים. והסבר הדבר: מפני שאשה מעוברת עלולה שתהיה עוברת מעליהן, ועלול שתהא מפלת בשל כך את עוברה. ולא אמרן [אמרנו] שיש בדבר זה סכנה אלא רק במקרה דשקיל בגנוסטרי [שנוטל צפרניו במספריים]. וכן לא אמרן [אמרנו] שיש סכנה בדבר זה אלא רק במקרה דשקיל דידיה ודכרעיה [שנוטל צפרני ידו ורגלו]. ולא אמרן [אמרנו] שיש בדבר זה סכנה אלא רק במקרה שלא גז מידי בתרייהו [גזז דבר כלשהו אחריהן], אבל אם גז מידי בתרייהו [גזז דבר אחריהן]לית לן [אין לנו] בה חשש סכנה. ומסכמים: ולא כך היא הלכה, אלא לכולה מילתא חיישינן [לכל הדבר, בכל האופנים, אנו חוששים] לסכנה.

ועוד בענין ההנהגה בנטילת צפרניים תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה דברים נאמרו בנטילת הצפרנים: השורפן — הריהו חסיד שמכלה אותם לגמרי, הקוברן — הריהו בדרגה פחותה ממנו ואינו אלא צדיק, שיתכן ויתגלו ויעברו עליהם, ואילו הזורקן סתם — הריהו רשע.

ועוד אמר ר' שמעון בן יוחאי כי יש סכנה באדם המקיז דם ומיד לאחר מכן משמש מטתו. ומסבירים, שכן אמר רב [החכם]: המקיז דם ולאחר מכן משמש מטתוהויין [יהיו] לו מזיווג זה בנים ויתקין [חלושים]. ואם הקיזו דם שניהם, הבעל והאשה, ושמשו לאחר מכן — הויין [יהיו] לו בנים בעלי ראתן (חולי זיבה). אמר רב: ולא אמרן [אמרנו] שיש סכנה בדבר אלא כשלא טעים מידי [טועם דבר] לאחר שהקיז, אבל אם טעים מידי [טועם דבר]לית לן [אין לנו] בה חשש.

ב ועוד בענין דרך התשמיש, אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח). ושואלים: מאי משמע [מה, כיצד נשמע] איסור זה מהפסוק? אמר אביי: שאם ישמש ביום, יש לחשוש שמא אגב כך יראה בה הבעל באשתו דבר מגונה, ותתגנה עליו, ונמצא עובר על מצות "ואהבת לרעך כמוך". אמר רב הונא: ישראל קדושים הם, ואין משמשין מטותיהן ביום.

אמר רבא: ואם היה זה בית אפלמותר לשמש בו אף ביום. ותלמיד חכםמאפיל בכסותו ומשמש אף ביום, שודאי ישמש מיטתו בצניעות.

ושואלים: תנן [שנינו במשנתנו]: או תשמש לאור הנר, הרי שאין איסור לשמש אף באור! ומשיבים: אימא [אמור] ותקן כך בלשון המשנה: "תבדוק לאור הנר", אך לא תשמש לאורו.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: אף על פי שאמרו כי המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה, מכל מקום בית שמאי אומרים... תשמש לאור הנר! הרי שאף שהוא מגונה, אין בו איסור! ודוחים: אימא [אמור] ותקן כך: "אף על פי שאמרו שהבודק מטתו (שבודקת עצמה בעד לצורך תשמיש או לאחריו) לאור הנר הרי זה מגונה, שכן בדרך זו אין הבדיקה נעשית כראוי, בית שמאי אומרים... תבדוק לאור הנר".

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: ושל בית מונבז המלך היו עושין שלשה דברים, ומזכירין (ומציינים) אותן חכמים על כך לשבח: היו משמשין מטותיהם ביום. והיו בודקין מטותיהם בבד מילא פרהבא, שהוא לבן ביותר וניכר עליו כל כתם. והיו נוהגין טומאה וטהרה בשלגים. מבין שלוש הנהגות משובחות אלו קתני מיהא [שנה על כל פנים] אחת מהן שהיו משמשין מטותיהן ביום, הרי שאין איסור בדבר!

ודוחים: אימא [אמור] ותקן בלשון ברייתא זו: שהיו בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר] לומר, דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שהיו משמשין ביום, וכי על כך היו חכמים מזכירין אותן לשבח? ודוחים: אין הכי נמי [כן, אכן כך גם כן] יש צד של שבח במשמש מיטתו ביום, דאגב דאיכא [שמתוך שיש] בלילה אונס (כורח) של שינה, שרוצה הבעל לישון מרוב עייפות היום, עלול הדבר להביא שאשתו הרוצה בתשמיש מגניא באפיה [מתגנה בפניו].

ג ועוד שיבחו חכמים את אנשי בית מונבז, שהיו בודקין מטותיהן במילא פרהבא. ומעירים: מסייע ליה [לו] מאמר זה לשמואל, שכן אמר שמואל: אין בודקין את המטה אלא בבגד העשוי מפקולין [פשתן], או בבגד העשוי מצמר נקי ורך. אמר רב: היינו דכי הואי התם [זהו ההסבר למה ששמעתי כאשר הייתי שם, בארץ ישראל] בערבי שבתות, שהוא עונת תלמידי חכמים, שהוו אמרי [היו אומרים]: מאן בעי פקולי בנהמא [מי צריך פקולות באכילת לחם, שהוא כינוי לתשמיש], ולא ידענא מאי קאמרי [ידעתי, הבנתי, מה הם אומרים].

אמר רבא: הני שחקי דכיתנא [בגדים שחוקים אלה של כותנה] הריהם מעלי מעולים, טובים] לבדיקה. ושואלים על כך: איני [האמנם], והא תנא [והרי שנה] החכם של בי [בית המדרש] של מנשה: אין בודקין את המטה לא בעד בדיקה אדום, ולא בעד שחור, ולא בפשתן, אלא בפקולין או בצמר נקי ורך!

ומתרצים: לא קשיא [אין הדבר קשה], הא [זה] ששנינו שאין בודקים בפשתן — הרי זהו אמור רק בכיתנא [בכותנה] כשלעצמה, ואילו הא [זה] שאמר רבא שמועילה הכותנה לבדיקה — הרי זה אמור במאני דכיתנא [בבגדי כותנה]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: הא והא [זה וזה] הן בדברי החכם של בית המדרש של מנשה והן בדברי רבא מדובר במאני דכיתנא [בבגדי כותנה], ואולם יש להבחין, הא [זה] שאמרנו שאין הכותנה ראויה לבדיקה — הרי זה דווקא בחדתי [בחדשים], ואילו הא [זה] שאמר רבא שמועילה הכותנה לבדיקה — הרי זה בבגדי כותנה שחקי [שחוקים], שהם בהירים יותר.

ד ועוד שיבחו חכמים את אנשי בית מונבז על שהיו נוהגין טומאה וטהרה בשלגין. ובענין זה תנן התם [שנינו שם, בתוספתא]: שלג כשלעצמו לענין טומאה אינו נחשב לא אוכל ולא משקה. ואם חישב עליו לאכילה — בטלה דעתו, ואינו מטמא טומאת אוכלין. ואולם אם חשב על השלג למשקה — הריהו נחשב בכך כמשקה, ומטמא (ראוי הוא לקבל) טומאת משקין.

ואם נטמא מקצתו של השלג — לא נטמא כולו, אלא המקום שנגע בטומאה בלבד, שאין השלג נחשב כגוש אחד. השלג שנטמא והשיקוהו במקוה, אף שלא נגעו מי המקוה אלא בשלג הנמצא בפי הכלי, כיון שבכך נטהר מקצתו של השלג — נטהר כולו.

ודנים בדבר, הא גופא קשיא [הרי זה עצמו קשה], שכן בתחילה אמרת שאם נטמא מקצתו של השלג — לא נטמא בכך כולו, והדר תני [וחזר ושנה] שאם נטהר מקצתו של השלג — נטהר כולו, למימרא [האם אין זה בא לומר] שיש אופן בו נטמא כולו, אף שלא נגעה הטומאה בכולו?!

אמר אביי: אופן זה שנטמא כולו הריהו כגון שהעבירו את השלג על (בתוך) אויר (חלל) כלי כגון תנור שהיתה טומאה בתוכו, שהרי התורה העידה בכתוב "כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא, לג) על כלי חרס שכל שנמצא בתוכו, ואוירו בכלל זה, הריהו טמא.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר