"שהטילה כמין נפל לבור", ויש איפוא ספק אם היתה שם טומאה.

ומקשים על תירוץ זה: כיצד אפשר לפרש כך, והא [והרי] "ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר אם נקבה" קתני [שנה] בברייתא. משמע שברור כי היה זה נפל!

ומתרצים: הכי קאמר [כך הוא, התנא שבברייתא, אמר]: ובא כהן והציץ בו כדי לידע בתחילה אם נפל הפילה אם רוח (דבר שאינו בגדר ולד) הפילה, ואף אם תמצי [תמצא, תרצה] לומר שנפל הפילה — יש מקום לידע אם זכר הוא אם נקבה היא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: אין מקרה זה של נפל נחשב כודאי וספק, אלא ודאי ודאי, שכן כיון שחולדה וברדלס ודאי מצויים שם בבור — ודאי גררוהו משם.

א ועוד בענין הוסתות, בעו מיניה [שאלו התלמידים ממנו] מרב נחמן: דין וסתות שצריכה אשה בדיקה בשעת וסתה, האם הוא דאורייתא [מן התורה], ולכך אם לא בדקה — הריהי טמאה, ואפילו בדקה לאחר מכן, ולא מצאה דם. שכן יש מקום לומר שהיתה יציאת דם, ונפל הדם לקרקע. או שמא מן התורה די בכך שלא ראתה דם בשעת וסתה, ולא הרגישה ביציאת דם ממנה, ודין זה של חובת בדיקה הריהו מדרבנן [מדברי חכמים], ולכך אם לא בדקה — הריהי טהורה.

אמר להו [להם] רב נחמן: יש פתרון לשאלתכם ממה שאמר הונא חברין [חברנו] משמיה [בשמו] של רב בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף (לאחר מכן, בבדיקה ראשונה שבדקה) ראתה שיצא ממנה דם והיא טמאה — הריהי חוששת (מחמירה לטמא טהרות שעסקה בהן) למפרע למן שעת וסתה, ואף שעבר זמן רב מאז. וכן היא חוששת (מחמירה לטמא טהרות שעסקה בהן) למפרע מעת לעת, למן שעת ראייתה, ואף אם ראתה זמן קצר לאחר שעת וסתה. אלמא [יש להסיק] מכאן כי דין וסתות דאורייתא [מן התורה] הוא, ולכך מחמירים בה לטמא משעת וסתה.

איכא דאמרי [יש שאומרים] שהכי קאמר להו [כך הוא, רב נחמן, אמר להם]: מהלכה זו של רב נדייק: טעמא [טעם] הלכה זו, שמטמאים אנו את הטהרות שעסקה בהן למפרע משעת וסתה הוא משום שלבסוף ראתה, ומכאן נסיק: הא [הרי] אם לא ראתה לבסוף — אין חוששין בה לטמא את הטהרות למפרע משעת וסתה, אף שלא בדקה בשעת וסתה. אלמא [יש להסיק] מכאן כי דין וסתות הריהו מדרבנן [מדברי חכמים].

ב מתוך שהובאו למעלה דברי רב, מובאת מחלוקתם של רב ושמואל באותה הלכה. איתמר [נאמר] בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף (לאחר זמן) בדקה, נחלקו בדבר חכמים. שאמר רב: אם לאחר מכן בדקה ומצאת שהיא טמאה — הריהי טמאה, ואם כשבדקה לאחר מכן מצאה עצמה שהיא טהורה — הריהי טהורה. ואילו שמואל אמר: אפילו בדקה לאחר מכן ומצאת (מצאה עצמה) שהיא טהורה — נמי [גם כן] טמאה. וטעם הדבר: מפני שאורח (דרך נשים להופעת הדם) בזמנו בא.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שבדין וסתות קמיפלגי [הם חולקים], דמר [שחכם זה, שמואל] האומר שטמאה בכל מקרה, סבר [סבור] שדין וסתות הוא דאורייתא [מן התורה], ואילו מר [חכם זה, רב] האומר שאם בדקה לבסוף ומצאה שהיא טהורה — טהורה היא, סבר [סבור] שדין וסתות הוא מדרבנן [מדברי סופרים]!

אמר ר' זירא: אפשר לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל], ואף לדעת רב, דין וסתות הוא דאורייתא [מן התורה], ולכך סבור רב שאם לא בדקה עצמה בשעת הוסת — הריהי טמאה. והטעם שבמקרה זה רב מטהר אותה משום שכאן מדובר כשבדקה עצמה כשיעור וסת, שהוא שיעור זמן סמוך לשעת הוסת, ויש לומר שאילו היה בה דם בשעת הוסת, היתה רואה אותו בשעת בדיקה זו. ואילו כאן, בשאר מקרים שבדקה עצמה לאחר מכן — מדובר כשלא בדקה עצמה כשיעור וסת.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר בהסבר מחלוקתם זו של רב ושמואל כי בדין וסתות גופייהו קמיפלגי [עצמן הם חולקים], שמר [חכם זה, שמואל] סבר [סבור] כי דין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ואילו מר [וחכם זה, רב] סבר [סבור] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי חכמים].

ג ועוד בענין המחלוקת שבין רב ושמואל בדין וסתות, אמר רב ששת: חלוקים רב ושמואל בדבר זה, כדרך שחלקו כבר תנאי [תנאים] בו, שכך שנינו בדינה של אשה שיש לה וסת קבוע והגיע וסתה ולא בדקה, שר' אליעזר אומר כי היא טמאה נדה, ומכאן שלדעתו דין וסתות הוא מן התורה.

ואילו ר' יהושע אומר שתבדק עתה, לאחר זמן, ואם בבדיקה זו היא תימצא טהורה — הריהי אכן טהורה אף למפרע. ומכאן שלדעתו דין וסתות הוא מדברי חכמים. ומוסיפים: אף הני תנאי [אלה התנאים, ר' אליעזר ור' יהושע] חלוקים בדבר זה כי הני תנאי [כמו אלה התנאים, שיוזכרו להלן], דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינה של מי שהגיע זמן וסתה ולא בדקה עצמה, שר' מאיר אומר שהיא טמאה נדה, הרי שלדעתו דין וסתות הוא מן התורה. ואילו חכמים אומרים כי תבדק עתה, ואם בבדיקה תימצא טהורה — הריהי טהורה אף למפרע. הרי שלדעתם דין וסתות הוא מדברי חכמים.

ועוד בדבר זה אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] שכך היא שיטת ר' מאיר בדין הוסתות, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכתנו], ר' מאיר אומר: אם היתה האשה נמצאת במחבא מפני סכנה, והגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה ביום וסתה — הריהי טהורה, וטעם הדבר: מפני שהחרדה מסלקת את הדמים, ואין לחשוש שמא יצא ממנה דם ביום וסתה, ולא הרגישה בכך. ויש לדייק: טעמא [הטעם דווקא] משום דאיכא [שיש] חרדה בהיותה במחבא, ומכאן נסיק: הא [הרי] אם ביום וסתה ליכא [אין] חרדה לאשה זו — הריהי טמאה. אלמא [מכאן נסיק] שלדעת ר' מאיר דין וסתות דאורייתא [מן התורה].

ומציעים עוד בשיטותיהם של חכמים החלוקים בדין הוסתות: לימא [האם נאמר] שהני תנאי [אלה התנאים, שיוזכרו להלן], בהא [בזה, בדין וסתות] נמי פליגי [גם כן חולקים], דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינה של אשה הרואה דם מחמת מכה (פצע) הנמצא במקום המקור — אפילו ראתה בתוך ימי נדתה (בעונת הנדה או בשעת וסתה), הריהי טהורה, שכן תולים אנו דם זה כבא מן הפצע ולא מן המקור. אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל.

ואילו רבי אומר כי באשה שאין לה וסת קבוע — אומרים שיש לתלות את הדם במכה. ואולם אם יש לה וסת קבוע, וראתה דם ביום הוסת, ואפילו היה הדם מחמת הפצע שבאותו המקום — הריהי חוששת לוסתה, שמא טיפת דם מהמקור מעורבת בדם זה.

מאי לאו, בהא קמיפלגי [האם לא, בזה הם חלוקים], שמר סבר [חכם זה, רבי סבור] שדין וסתות הריהו דאורייתא [מן התורה], ולכך יש להחמיר במי שיש לה וסת קבוע. ואילו מר סבר [חכם זה, רבן שמעון בן גמליאל סבור] כי דין וסתות הריהו דרבנן [מדברי חכמים], ולכך מקילים אנו בה, ומטהרים בכגון זה אף את זו שיש לה וסת קבוע.

אמר רבינא: לא, אין זה בהכרח שחלוקים הם בדין זה, שכן יש מקום לומר כי דכולי עלמא [לדעת כולם, ואף לדעת רבי] דין וסתות הוא דרבנן [מדברי סופרים], והכא [וכאן] — בשאלה אם המקור מקומו טמא, וכל דם שעבר בו, אף שהוא דם מכה טמא, קמיפלגי [הם חולקים].

שרבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] כי האשה עצמה טהורה מטומאת נדה. ודין וסתות הוא מדברי חכמים. ואולם הדם — הריהו טמא, כיון דקאתי [שהוא בא] דרך המקור, ונטמא בו, והריהו איפוא מטמא את האשה בטומאת ערב (כשאר אבות הטומאה), אך לא טומאת שבעת ימים (כנדה).

ואמר ליה [לו] רבי: אי חיישת [אם חושש אתה] ליום הוסת, משום שסבור אתה כי דין וסתות הוא מן התורה — האשה נמי [גם כן] הריהי טמאה, ואי לא חיישת [ואם אין אתה חושש] ליום הוסת, משום שסבור אתה כי דין וסתות הוא מדברי חכמים — אף המקור אינו מטמא את הדם הנמצא במקומו, וטהור הוא.

ד משנה בית שמאי אומרים: צריכה האשה שני עדים (אמצעי בדיקה) על כל תשמיש ותשמיש שהיא משמשת עם בעלה באותו הלילה, אחד לפני התשמיש ואחד לאחריו. ולמחרת, לאור היום, תבדוק את שני העדים הללו. או שלאחר שתשמש תבדוק את עד הבדיקה לאור הנר, ותוכל לשוב ולשמש באותו הלילה. ואילו בית הלל אומרים: אין היא צריכה לבדוק עצמה בין כל תשמיש שהיא משמשת באותו הלילה, אלא דיה בשני עדים כל הלילה, אחד שבודקת בו לפני התשמיש הראשון באותו הלילה ואחד שבודקת בו לאחר התשמיש האחרון שבאותו הלילה.