שמא כר' עקיבא אתם אומרים, שלשיטתו הריהי מטמאה את בועלה, כדרך שהיא מטמאת טהרות שנגעה בהן, למפרע כל מעת לעת? אמרו לו חכמי אושא לר' אלעזר בר' צדוק: כשיטה זו של ר' עקיבא לא שמענו (לא קיבלנוה להלכה) ומעתה רצוננו לדעת מהו שיעור זמן זה.

אמר להם ר' אלעזר בר' צדוק, כך פרשו חכמים ביבנה: כל זמן שלא שהתה (התעכבה) האשה אחר התשמיש עד שתבדוק עצמה בקינוח משך זמן שיש בו כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה (בית הערוה) — כתוך זמן נחשב הוא זה (שהוא הזמן המכונה "אחר זמן" הבא לאחר הזמן הנקרא "אותיום"), ואם נמצא בפרק זמן זה דם על עד הבדיקה שלה — שניהם טמאין טומאת שבעה מספק, ופטורין מקרבן חטאת שאינו בא אלא על חטא הנעשה בשוגג שודאי נעשה, וחייבין בקרבן אשם תלוי הבא על הספק.

ואם שהתה לאחר התשמיש שיעור זמן שיש בו כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה — אחר הזמן של פרק הזמן הנקרא "אחר זמן" הוא זה, ודינו של הדם הנמצא על עד הבדיקה שלה בפרק זמן זה, ו

כן כששהתה מעת לעת ומפקידה לפקידה — בועלה מטמא טומאת ערב משום מגע נדה, ואינו מטמא טומאת שבעה משום בועל נדה. ר' עקיבא אומר: אף מטמא טומאת שבעה משום בועל נדה. ר' יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי אומר: לאחר שיעור זה של "אחר זמן" — בעלה אינו נטמא אף לא בטומאת מעת לעת שמדברי חכמים, ואם כהן הוא — רשאי שיהיה נכנס להיכל ומקטיר קטורת.

ומעתה יש לשאול: בשלמא [נניח] לשיטת רב חסדא הסבור ששיעור "אחר זמן" שבועלה טמא בו טומאת שבעה הינו כשיעור עד שתושיט ידה ותבדוק — היינו דמטהרי רבנן [זהו הטעם שמטהרים חכמים בברייתא זו]

לאחר פרק זמן זה, אלא לשיטת רב אשי הסבור שאם כבר יש עד בדיקה בידה, הריהי מטמאה את בעלה בשיעור של עד שתרד מן המיטה ותדיח את פניה — אמאי מטהרי רבנן [מדוע מטהרים חכמים] את בעלה לאחר שחלף זמן זה של עד שתושיט ידה ותבדוק, והרי לשיטתו פרק הזמן שבו היא מטמאה את בעלה נמשך עד שתרד מן המיטה ותדיח?

וכי תימא [ואם תאמר] שהברייתא עוסקת כאשר אין העד בידה, ומשום כך שיעור הזמן הנזכר בה הוא עד שתושיט ידה ותבדוק, אין לומר כן, שהרי אם כך כוונתו, האי [זה] הלשון "עד בידה" ו"אין עד בידה" מיבעי ליה [צריך היה לו] לתנא שבברייתא לחלק ולומר! ומסכמים: אכן קשיא [קשה] הברייתא על שיטת רב אשי.

א שנינו בברייתא שר' יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי היה אומר כי לאחר "אחר זמן" אין בעלה נטמא כלל, ואם רוצה הריהו אף נכנס להיכל ומקטיר קטורת. ושואלים: ותיפוק ליה [ותצא לו הלכה] שהוא טמא משום דהוה [שהריהו] נוגע במעת לעת שבנדה, שכן גזרו חכמים טומאה למפרע בטהרות שנגעה בהן!

ומתרצים: הוא, ר' יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי שאמר כן, סבור כשמאי שאמר כי לא גזרו חכמים טומאת מעת לעת, אלא כל הנשים דיין שעתן לטומאה.

ושואלים עוד על דברי ר' יהודה בנו של רבן יוחנן בן זכאי: ותיפוק ליה [ותצא לו הלכה] שבעלה טמא משום דהוה [שהריהו] בעל קרי! ומתרצים: מדובר כאן במקרה שלא גמר הבועל את ביאתו.

ב עוד שנינו במשנתנו: ומודים חכמים לר' עקיבא ברואה כתם שמטמאה את בועלה. ובענין זה נחלקו אמוראים, שאמר רב שמטמאה את בועלה למפרע, וכשיטת ר' מאיר היא הסבור שהרואה כתם מטמאת טהרות למפרע (לעיל ה,א).

ואילו שמואל אמר שאינה מטמאת את בועלה למפרע, אלא רק אם יבוא עליה מכאן ולהבא (לאחר ראיית הכתם), וכשיטת רבנן [חכמים] היא הסבורים שראיית כתם מטמאת רק מכאן ולהבא. ושואלים על דברי שמואל: מדוע הוא אומר שמטמאת את בועלה מכאן ולהבא, והרי פשיטא פשוט] הוא הדבר!

ומשיבים: יש צורך לומר את הדברים, שהרי מהו דתימא [שתאמר]: הואיל וכל עיקרה של טומאת מעת לעת למפרע הריהי גזירה מדרבנן [מדברי סופרים], ואף טומאת כתמים הריהי גזירה מדרבנן [מדברי סופרים], ומעתה אפשר לומר: מה בטומאת מעת לעת — לא מטמאה את בועלה, אף בטומאת כתמים — לא מטמאה את בועלה, ואף לא מכאן ולהבא. לכן קא משמע לן [הוא, שמואל משמיע לנו] שמטמאת את בועלה מכאן ולהבא.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שאכן כך הוא גם כן]!, שלא תטמא אף מכאן ולהבא! ומתרצים: יש הבדל, שכן התם שם, בטומאת מעת לעת] — אין "שור שחוט לפניך" (הוכחה לפניך), שהרי לא ראתה אלא עתה. ולכך אין טומאת מעת לעת אלא כחומרה שהחמירו חכמים לענין טהרות, ואין בה כדי להחמיר אף לענין בועלה. ולעומת זאת, הכא [כאן, בטומאת כתמים] — הרי יש "שור שחוט לפניך", שהרי ראתה דם.

ומציינים: וכן כמחלוקת זו בין רב ושמואל בפירוש דברי המשנה, נחלקו ריש לקיש ור' יוחנן. שכך אמר ריש לקיש כי הרואה כתם מטמאה את בועלה למפרע, וכשיטת ר' מאיר היא. ואילו ר' יוחנן אמר שהרואה כתם מטמאת את בועלה רק מכאן ולהבא, וכשיטת רבנן [חכמים] היא.

ג משנה כלל הוא: כל הנשים הן בחזקת טהרה מטומאת הנדה, ומותרות בתשמיש לבעליהן, ואין הבעל צריך לברר קודם תשמיש אם טהורה היא. ואף הבעלים הבאין מן הדרך, שלא היו בביתם קודם לכן, אם כשיצאו לדרך היו נשותיהם טהורות — נשיהן להן עתה בחזקת טהרה. ד גמרא שנינו במשנתנו שכל הנשים הינן בחזקת טהרה לבעליהן, ובכלל זה אף לבעלים הבאים מן הדרך. ושואלים: למה

ליה למתני [למה לו לתנא לשנות] דין מיוחד לאלו הבאין מן הדרך, במה הם שונים משאר הבעלים? ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר] כי הני מילי [דברים אלה] שיש חזקת טהרה לנשים לענין תשמיש אמורים דווקא היכא דאיתיה במתא [היכן, במקרה, שנמצא הבעל בעיר, במקום מגוריו], משום שאז רמיא אנפשה [מטילה האשה על עצמה] להיות טהורה לבעלה בכל עת, ובדקה [ומשום כך היא בודקת] את עצמה. אבל היכא דליתא במתא [היכן, במקרה, שלא נמצא הבעל בעיר מגוריו], דלא רמיא אנפשה [שאין האשה מטילה על עצמה] חובה זו — לא תהא מוחזקת כטהורה, לכן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא במשנתנו שאף במקרה זה יש חזקת טהרה לנשים אצל בעליהן. ובענין זה אמר

ריש לקיש משום (בשם) ר' יהודה נשיאה (הנשיא): ומה שמותרת אשה לבעלה הבא מן הדרך על סמך חזקת טהרתה הוא דווקא בזמן שבא הבעל ומצאה לאשתו כשהיא בתוך ימי עונתה (בתוך שלושים יום מראייתה הקודמת), שיכול להניח שעדיין לא ראתה וסומך על חזקת טהרתה, אבל אם בא לאחר עונתה סביר להניח שכבר ראתה דם בעונתה ואינה מותרת לו, אלא אם כן בדקה עצמה ונמצאה טהורה.

ה ובענין חזקת הטהרה של הנשים אצל בעליהן, אמר רב הונא: לא שנו חכמים דין זה אלא רק באשה שאין לה וסת קבוע. אבל אשה שיש לה וסת קבוע — אסור הבעל לשמש עימה.

ותמהים על כך: כלפי לייא [לאן הדברים נוטים], שהרי אדרבה [להיפך], איפכא מסתברא [ההיפך מכך מסתבר], שכן בזמן שאין לה וסת — אימא: חזאי [אמור: ראתה] ויש מקום לחשוש שטמאה היא, ובזמן שיש לה וסת — וסת קביע [קבועה] לה ויודע מתי!

אלא כך יש לומר: אי איתמר [אם נאמרו] הדברים, הכי איתמר [כך נאמרו], אמר רב הונא: לא שנו הלכה זו של חזקת טהרה לנשים (שיש להן וסת קבוע) אצל בעליהן אלא בזמן שלא הגיע שעת וסתה קודם חזרתו מהדרך, אבל אם הגיע שעת וסתה — אסורה. וטעמו משום שקסבר [סבור הוא]: וסתות (חיוב הבדיקה בשעת הוסת) הריהו דאורייתא [מן התורה] שהוא הלכה למשה מסיני, ומשום כך כיון שהגיע זמן וסתה, אף אם לא הרגישה שיצא ממנה דם, הרי היא בחזקת טומאה אם לא בדקה עצמה ומצאה טהורה. ואין הבעל הבא מן הדרך יכול לסמוך על כך שבדקה אשתו בשעת וסתה, בלא שיברר אצלה תחילה אם בדקה עצמה ונמצאה טהורה.

ואילו רבה בר בר חנה אמר: אפילו אם הגיע שעת וסתה קודם חזרתו מהדרך — נמי [גם כן] מותרת האשה לבעלה, וטעמו: משום שקסבר [סבור הוא]: וסתות הריהו מדרבנן [דברי חכמים], שמדין תורה אף אם הגיע זמן וסתה, הריהי בחזקת טהורה, אם לא הרגישה, אף שלא בדקה עצמה. ומשום שאין חובה זו אלא מדברי חכמים, אין אנו מעמידים אותה בספק טמאה.

ומביאים עוד, כי רב אשי הסביר את דברי משנתנו האומרת שכל הנשים הריהן בחזקת טהרה לבעליהן, אף לאחר שהגיע זמן וסתן, ומתני הכי [היה שונה כך] את שיטות רב הונא ורבה בר בר חנה. שכך לדעתו אמר רב הונא: